התאומים שאיבדו את אחיהם בקרב: הכאב שאי אפשר לתאר במילים

לירון שניר, סרן בסיירת גולני, תיאר בראיון רגע לפני הכניסה לרצועה: "אנחנו עם ישראל, אנחנו חזקים. אנחנו מחכים כבר להיכנס לעזה, להחזיר את החטופים, להילחם. בעזרת השם ננצח". הוא נפל בקרב במהלך הלחימה, יחד עם סמל רועי פרי מגדוד 13 של גולני. שניהם הותירו אחריהם אחים תאומים, איתי ואלון, שנשארו לנשום את השכול הכבד.

אלון, האח התאום של לירון, מספר: "לחיות בלי אח תאום זה משהו שאי אפשר להסביר במילים. זה קשר מיוחד ונדיר. אתה מרגיש בן אדם אחד ופתאום התאום נהרג ואתה נשאר חצי בן אדם, חצי לב. צריך ללמוד להתחיל הכל מאפס". איתי, אחיו התאום של רועי פרי, מוסיף: "תמיד הייתי עונה שאני לא יודע איך זה שאין לך אח תאום. מאז שהוא נפטר, אני לומד את החיים האלה מחדש. אני מרגיש שמשהו ממני הלך איתו".

רועי פרי, קלע בגדוד 13, נפל בקרב באירוע קשה במוצב "פגה" סמוך לבארי, כשנאבק עם מפקדו דקל ז"ל נגד מחבלים שפורצים למוצב. עשרות מחבלים פשטו על המקום, ורועי התנדב מיד לצאת להגן עם מפקדו כשהשאר נכנסו למיגונית. השניים נפלו יחד, ללא חיפוי.

איתי מתאר את רועי כמי שתמיד "מחייך אל הקושי": "הוא תמיד היה מחייך, בכל סיטואציה. חברים מספרים שגם כשתיזזו אותם, רק רועי היה מחייך". בשיחתו האחרונה עם בת זוגו, נויאל, הוא הרגיע אותה: "אהבת חיי, אנחנו במקלט הכל בסדר. יש טילים, אין לך מה להילחץ". את יום הולדתם ה-28 חגגו התאומים ימים ספורים לפני האסון, במשפחה שכללה זאת ארוחה של פרידה שלא הייתה צפויה.

גם סרן לירון שניר ז"ל ראה בכניסה לרצועה זכות וחובה גדולה. אחיו, אלון, מתאר כיצד כבר חש שמשהו עומד לקרות. "כתבתי לו 'תשמור על עצמך', והוא ענה 'נעשה מה שצריך'". רבע שעה לפני הכניסה, לירון כתב מכתב שיצא לציבור לאחר מותו: "צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב לעולם. להיות טוב זו השאיפה – טוב לכל. וזה לא עולה לנו כלום".

ביום השלישי ללחימה בשכונת זייתון נפגע לירון מצרור אש. גם ברגעיו האחרונים חשב על החיילים שלו, כשהשאלה הראשונה שלו הייתה: "מישהו נפצע? מישהו נפגע?". הוא שילב בין שירות צבאי לתורה, והיה ידוע ברגישותו לחייליו, כמו במקרה שבו קנה שעון חמש אקסטרה כדי להעניק אותו לחייל שחשש מבושה על איחור למסדר.

אלון ואיתי מספרים על הרגע הקשה שבו דפקו הקצינים בדלת ותידעו על אובדן אחיהם. "אבא שלי חיכה לדפיקה, הוא ידע שזה יגיע", אמר אלון. איתי מצביע על "טלפתיה" שיחידה בין התאומים, עם משחק מילים שבו היו אומרים את אותה מילה באותו זמן בדיוק. היום הם מנסים להתמודד עם השכול באמצעות פעילות בעמותות כמו "משפחה אחת" ו"יד לבנים". איתי מציין: "השכול של תאומים הוא לא שכול רגיל. איבדנו בן אדם שהוא גם אח, גם חבר טוב וגם היה איתנו בבטן. היינו רוצים שתהיה יותר התייחסות מהמדינה לשכול המיוחד הזה".

המסר שהם מבקשים להעביר הוא פשוט וברור: "להיות אנשים טובים, לשים לב לחלשים ולשקופים. לא משנה אם אתה ימין או שמאל, דתי או חילוני – רק יחד נוכל באמת לנצח". איתי ואלון לא בחרו להיות אחים שכולים, אך בוחרים כל יום לזכור ולספר את סיפור האח שהלך.

במקביל, משפחתו של סמ"ר רועי דאוי, מפקד כיתה בגדוד גבעתי, מתמודדת עם כאב כבד משלה. דאוי נפל באסון הנמ"ר בתחילת התמרון הקרקעי ברצועת עזה, כמה ימים לפני יום הולדתו ה-21. אחותו, עדן, מתארת את מקרבות הימים האחרונים שקדמו לנפילתו.

"בתחילת אוקטובר היה בבית, ביום הבא תכנן טיול משתחררים. הוקפץ ללחימה קשה בכפר עזה. ב-9 באוקטובר כתב מכתב שאיש לא היה מודע אליו. אחר כך, ב-27 באוקטובר, בינתיים היה בתמרון הקרקעי והייתה השיחה האחרונה ממנו. לא ידענו שזה יהיה האחרון, אבל מהטון שלו הבנו לאן זה הולך", היא אומרת.

בלילה שבו האסון אירע, עדן הבינה שהבשורה הגיעה כששלושה קצינים הגיעו לבית משפחתה. היא מתארת קשר מיוחד עם אחיה, גדל איתו כמעט כמו בן, טיפלה בו מאז ינקותם, והייתה לו למקור תמיכה לאורך השנים. "הקשר הזה נרקם בבית קטן, גדלנו שלושה בחדר ועשינו הכל ביחד".

עדן חברה בוועדת "אחיות ואחים" בארגון יד לבנים, המתמקדת בתמיכה במשפחות שכולות ומקדמת חקיקה לשיפור מעמד האחים השכולים. לדבריה, הפעילות בוועדה "עושה לי טוב לנשמה" והיא שואפת להמשיך ולקדם שינויים משמעותיים.

אחרי האסון, הכאב המשפחתי והלאומי ממשיך ללוות את המשפחות השכולות והחיילים הלוחמים. ההמשך צפוי לכלול תמיכה נרחבת יותר במשפחות התאומים השכולים ובאחים שכולים בכלל, לצד המשך הלחימה בדרום במאמץ להביא להחזרת החטופים ולהמשך שגרת ביטחון יציבה.

איתי ואלון, יחד עם עדן ומשפחות השכול האחרות, ממשיכים לשאת את זכר אחיהם בגאווה וכאב, כשהם פונים לציבור ולעומד בראש המדינה לזכור את הקרבנות ולהיות לצד המשפחות שעוברות את הגיהינום של אובדן בלתי נתפס.