רותם סלע פתחה את לבה ביום הזיכרון לנופלים ולנפגעי פעולות האיבה עם פוסט מטלטל שהעלה סערה רגשית ברשתות החברתיות. סלע סיפרה על שיחה שניהלה עם בתה אורי, שחזרה הביתה עם סוס בשם סבסטיאן, והכריחה אותה להתמודד עם עובדה קשה וכואבת.
בפוסט ארוך שהעלתה לחשבון האינסטגרם שלה כתבה סלע: "בפעם הראשונה שאורי הבת שלי חזרה הביתה אחרי שרכבה על סבסטיאן היא שאלה אותי – 'אמא, את יודעת שלפני שקיבלתי את סבסטיאן הוא היה של ילדה שנרצחה בנובה?'". המילים הללו תפסו אותה לגמרי לא מוכנה. "כמו חץ בלב", כפי שהגדירה את תחושת המורת רוח שקפאה בה באותו הרגע.
רותם סלע הבהירה כי לאחר בירור קצר הבינה כי הסוס סבסטיאן, שעליו אורי רוכבת ואוהבת מאוד, היה ברשותה של ליבי כהן מגורי ז"ל, שנרצחה בנובה. "ליבי הייתה קסם של ילדה, טובת לב וחכמה, וכולנו לא יכולים לשכוח אותה", כתבה סלע וצירפה למסרה תמונות של ליבי רוכבת על סבסטיאן וציור של ביתה אורי שציירה את הסוס עם ליבי עליו.
בפוסט שיתפה סלע גם את הטקסט של אמה של ליבי, שכתב: "עשרות פעמים ראיתי את סבסטיאן קופץ מעל המכשול ואת ליבי עפה לכיוון אחר, מתנערת, קמה והופ עולה על סבסטיאן שוב. לא היה בה פחד. ליבי חיה את הסוסים, דיברה אליהם והם ענו לה, נישקה והם נישקו בחזרה." הסיפור הנוגע הזה נותן נדבך אישי על חייה הקצרים של ליבי ומה שסבסטיאן סימל בשבילה – לא רק סוס, אלא חבר ושותף.
הפוסט של רותם סלע עורר השראה ומחשבה על ערך הזיכרון ועל המשמעות של יום הזיכרון לנופלים ולנפגעי פעולות האיבה. סלע הציגה סיפור אישי שמהדהד את הכאב הלאומי ומזכיר את היקף הפגיעות והטרגדיות שמאחורי שמות הנופלים והנעדרים.
רותם הביעה את בקשתה של משפחתה של ליבי להמשיך לזכור: "אמא של ליבי מבקשת שלא תשכחו אותה. שתזכרו שהיא הייתה כל כך אהובה". הדברים החשובים האלה באים להציב במרכז תשומת הלב את הנפגעים מעבר למספרים ולשמות – האנשים שהיו מלאים חיים.
עבור רותם סלע, המפגש עם הסיפור האישי על סבסטיאן וליבי איננו סתם סיפור באינטרנט. הוא מלווה במורכבות של רגשות וגרם לה להפנים מחדש את הכאב הרב שמאחורי המלחמות ועקבותיהן. "הרגע הזה תפס אותי לא מוכנה", חזרה ואמרה, והדגישה את עוצמת ההלם שהלווה את גילוי האמת.
בחזרה לאורי, היא המשיכה להביע את אהבתה לסבסטיאן ולליבי, כשהיא מבטאת את הרצון לשמר את הזיכרון בחייהן היום-יומיים. הציור שיצרה לצד הטקסט ששיתפה מעיד על הקשר המיוחד שנוצר בין הדורות ועל הדרך בה הילדים מצליחים להעביר סיפורים מחיים שנקטעו מראש.
ימים אלה, יום הזיכרון, מעוררים מחשבות כבדות ושאלות על המשכיות ותקווה. סלע וילדתה מצטרפות לקול רחב של זכירת הנופלים ולהנצחתם בצורה אישית ואותנטית, שאינה רק טקסית אלא גם מחברת בין אנשים ומשפחות בדרכים יצירתיות ומרגשות.
מה שצפוי הוא המשך שימור הזכרונות האישיים לצד ההנצחה הממלכתית. גם באמצעות אמנות, סיפורים ושיחות משפחתיות כמו זו של רותם סלע עם בתה, המאבק לזכור ולהוקיר את החשובים לא יפסק. במבט קדימה, הזיכרון שכה רותם שיתפה ינחיל לדורות הבאים את המשמעות האמיתית של יום הזיכרון.
הסיפור של רותם סלע הוא תזכורת כואבת שמאחורי כל סיפור ניצב אדם עם חיים, אהבה וכאב שלא נגמר.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה