ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל המבט הציבורי נוטה להישען על סיפורם של הנופלים ועל זכרם. אבל מאחורי הקלעים יש מי שנושאים על כתפיהם משימה קשה ומכאיבה במיוחד - אנשי חיל הרבנות הצבאית, שמטפלים באיסוף החללים. סטודנטית לתקשורת חזותית במכללת "אמונה", תהילה אן, הציגה פרויקט גמר בשם "הזעקה שלא נשמעת" שמנסה להביא את נקודת המבט הזו אל פני השטח.
הדו-שיח הציבורי כמעט ולא מתייחס אל אנשי הרבנות שממלאים תפקיד חריג ורגיש. "אלה אנשים שפועלים מתוך חרדת קודש," אומרת און, "אבל גם נושאים בתוכם משהו שלא תמיד מקבל מקום. אין לזה מילים - אבל זה שם". בפרויקט מוצג מיצג שמביא לידי ביטוי את הכאב השקט הפנימי שחווים אותם אנשים, המשימה הבלתי נתפסת של איסוף חללים תחת אש, כשהם נאלצים לפעול במהירות ובמסירות כדי לשמור על כבוד המת.
הוא מתחיל בבוקר השבעה באוקטובר, כשבעלה ואחיה של תהילה הונשלחו למשימה של איסוף חללים תחת אש אלימה. אין זמן לעצור, אין מקום לעיבוד רגשי - רק אחריות ללא פשרות. הפרויקט בונה מחדש את הזעקה האילמת הזו במיצג חזותי עוצמתי: סלון ביתי מוכר לכאורה עם ספה, שטיח וכוס קפה. אך מהר מאוד מתברר שזה לא מקום מנוחה אלא מרחב שבו הזיכרונות והכאב נשארים ומכבידים. קירות כהים, אוויר כבד ותאורה חיוורת יוצרים תחושה שהחוויה הקשה חודרת פנימה ולא עוזבת.
מתוך מנורת האור במרכז החדר נשפכות מילים על הקירות, התקרה והרצפה, סוגרות על הצופה מכל צד. אין הפסקה, אין שקט, רק המחשבות והזיכרונות הפולטים את הזעקה האילמת שהאנשים האלה נושאים איתם, ואין להן קול ביומיום. "הפרויקט שלי הוא ניסיון להמחיש מה שקורה בפנים," מסבירה תהילה און, "זו זעקה שלא נשמעת, אבל היא נוכחת בכל רגע ושנייה."
המטרה ברורה: לתת קול למה שלא נאמר ביום הזיכרון, להראות את הכאב שיש מעבר למה שרואים מבחוץ. "אם הצופה יוצא עם תחושה שהוא ראה משהו שלא תמיד רואים - עשיתי את שלי," מסכמת און.
במקביל לסיפורם של אנשי הרבנות, מתבררת גם ההזעקה של משפחות שכולות כמו זו של יותם קיפניס מבארי. יותם שכל את הוריו בטבח הראשון של 7 באוקטובר, ומוביל קמפיין נגד שידור טקס המשואות בטלוויזיה במסגרת תנועת "זזים - קהילה פועלת". לדבריו, רבים במשפחות השכולות מתמודדים גם עם תחושת רווחה חברתית וממשלתית לא מספקת ומהתחושה שמנסים לעוות את ההיסטוריה כדי לתת לגורמים מסוימים פרסים שלא מגיעים להם.
"שנת 2026 התחילה עם קבלת מכתב מראש הממשלה שקיבלתי בעבר," מספר קיפניס, "השנה ההודעה לא הגיעה, וזה הקל קצת, כי שכולם יקבלו את הפנים האמיתיות ולא יסתירו או יאיימו. יש מחדלים שצריך להתייחס אליהם, ויש אנשים שמסרבים לקחת אחריות או לתת הסברים אמיתיים." הוא קורא להפסיק את ההצגה סביב טקס המשואות ולתת מקום אמיתי לזכר הנופלים.
קיפניס מציין כי עם כל הכאב האישי, הוא מחפש מסר שמרחיק מהנקמה ומתמקד בזיכרון ובכבוד אמיתי: "אחרי שעידו נהרג רציתי לשמוע מסר אחר מנקמה".
הזעקה שלא נשמעת של אנשי הרבנות והקמפיין של המשפחות השכולות כמו זו של יותם יוצרים 함께 קול חריג, קול שמבקש להתרכז לא רק בזיכרון הנשקף מהצד החיצוני, אלא בעיקר במה שמתחולל מאחורי הקלעים - הכאב, השקט והמשקל האמיתי שמאחורי האסון.
בשבועות הקרובים צפויים מיצגים נוספים של "הזעקה שלא נשמעת" להיחשף בפומבי, במטרה לעורר מודעות ולשנות את התודעה הציבורית כלפי אותם אנשי חיל הרבנות. במקביל, קמפיין "זזים" מציע המשך פעולה שיכולה להוביל לשינוי בהתייחסות הציבורית והטלוויזיונית לטקסים שבהם זוכרים את החללים.
הזעקה שלא נשמעת, כך נראה, רק מתחילה לקבל את המקום שמגיע לה – אבל הדרך עדיין ארוכה.
הכאב השקט שבפנים של מי שאוספים את החללים צריך להישמע.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה