ערים כמו ורוצלאב, ליברץ, צ'רניבצ'י וקאלינינגרד נראות היום כערים סלאביות לכל דבר. אבל מי שמסתובב ברחובותיהן ייתקל בהכרח בשרידים של עבר אחר לגמרי: שמות גרמניים על מכסי ביוב, בניינים עם ארכיטקטורה מרכז-אירופאית, ולעתים שלטים בגרמנית. אלה עקבות ההתיישבות הגרמנית במזרח, מיזם שנמשך מאות שנים ונגמר באסון.
לא מזמן, ערים אלו נשאו שמות גרמניים לגמרי. ורוצלאב נקראה ברסלאו, בירת שלזיה. ליברץ כונתה רייכנברג, בירת חבל הסודטים. צ'רניבצ'י באוקראינה נקראה צ'רנוביץ, בירת בוקובינה. קאלינינגרד הרוסית היתה קניגסברג, בירת פרוסיה המזרחית. בכל אחת מהערים האלה חי רוב גרמני, או מיעוט גרמני גדול ומשפיע, שדיבר גרמנית, הקים מוסדות, ושלט בכלכלה המקומית.
המתנחלים הגרמנים לא הגיעו בן לילה. ההתיישבות הגרמנית במזרח אירופה היתה תהליך של מאות שנים, שאותו ליוותה תמיכה ממלכתית. גרמנים קיבלו קרקעות, זכויות ופריבילגיות שתושבים מקומיים לא קיבלו. הם הקימו קהילות, כנסיות, בתי ספר ומוסדות שלטוניים. לא מעט מהיהודים שחיו בערים אלה דיברו גרמנית כשפת אם, ונחשבו לחלק מהתרבות הגרמנית.
לאורך הדורות, הגרמנים בערים האלה לא ראו עצמם כמתיישבים זמניים. הם נולדו שם, מתו שם, קברו את אבותיהם שם. הם לא יכלו לדמיין עתיד שבו ערים אלו יתרוקנו מתושביהן הגרמנים. הם היו משוכנעים שמה שנבנה במשך מאות שנים לא ייעקר. הם טעו.
הקריסה הגיעה עם תום מלחמת העולם השנייה. בשנים 1945-1950 גורשו בין 12 ל-14 מיליון גרמנים ממזרח אירופה, באחת מפעולות העקירה ההמוניות הגדולות בהיסטוריה האנושית. תושבים שמשפחותיהם חיו באזורים אלה במשך דורות רבים נזרקו החוצה תוך ימים וחודשים. רכושם הוחרם, בתיהם נלקחו, וקהילותיהם נמחקו.
הגרמנים שגורשו סברו שהעולם לא יאפשר את זה. הם ניסו לארגן התנגדות, פנו לשלטונות, הציגו שטרי בעלות וחוזים. זה לא עזר. ההחלטה התקבלה על ידי המעצמות המנצחות בוועידת פוטסדם, ובוצעה בלי שמישהו שאל את הגרמנים המקומיים לדעתם.
הסיפור של ההתנחלויות הגרמניות מלמד כמה דברים. ראשית, שהשתרשות של מאות שנים אינה ערובה לקביעות. שנית, שתמיכת המדינה ופריבילגיות שלטוניות אינן מגן בפני שינויים פוליטיים. שלישית, שהתחושה של "לא יפנו אותנו" היתה נפוצה בקרב המתנחלים הגרמניים ממש כשם שהיא נפוצה בקרב קבוצות מתנחלים אחרות בהיסטוריה.
מה שנותר מההתיישבות הגרמנית הוא בעיקר ארכיטקטורה. הבניינים לא גורשו. ורוצלאב של ימינו שומרת בקנאה על מרכז העיר הגרמני שלה, שנבנה כשהעיר היתה ברסלאו. תיירים מגיעים לראות אותו. אבל אין בו גרמנים.
בשנים האחרונות מנסים כמה מהצאצאים של הגרמנים המגורשים לתבוע פיצויים, או לפחות הכרה בגורלם. פולין וצ'כיה דחו את הדרישות האלה נחרצות. הן טוענות שההתנחלות הגרמנית עצמה היתה פרויקט של כיבוש ועקירה, ושהגירוש היה תגובה לכך. הוויכוח הזה לא נפתר, ולא נראה שייפתר בקרוב.
הסיפור של ההתנחלויות הגרמניות נותר פרק כואב בהיסטוריה האירופית, אחד שמעורר ויכוחים על אשמה, פיצוי וזיכרון עד היום.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה