60% מהאמריקנים שליליים כלפי ישראל, בצעירים 75%

הברית בין ישראל לארצות הברית, שנחשבה במשך עשרות שנים לאחת היציבות בעולם, עומדת בפני אתגר חסר תקדים. לפי נתוני דעת קהל עדכניים, כ-60% מהאמריקנים מביעים כיום יחס שלילי כלפי ישראל. בקרב צעירים בגילאי 18-29 המספר חריף אף יותר - כ-75% מזדהים יותר עם הפלסטינים מאשר עם ישראל. אלה מספרים שלא נראו בעבר בקונצנזוס הפוליטי האמריקני.

הביטוי הפוליטי הבולט ביותר לשינוי הגיע לאחרונה בסנאט האמריקני. בהצבעה על עסקת נשק לישראל, 40 מתוך 47 הסנאטורים הדמוקרטים הצביעו בעד חסימת העסקה. העסקה לא נבלמה בסופו של דבר, אך המספרים מדברים בעד עצמם. לפני שנים ספורות בלבד, מהלך כזה היה נחשב כמעט להתאבדות פוליטית עבור סנאטור ממוצע. היום הוא הופך למיינסטרים.

הסנאטור ברני סנדרס, שהוא עצמו יהודי, לא הסתיר את שביעות רצונו: "כשהתחלנו היו רק 11 קולות. עכשיו יש 40. זה משקף את הציבור האמריקני." המשמעות ברורה - לא מדובר בתנועה של פוליטיקאים קיצוניים, אלא בשינוי עמוק יותר, חברתי ותרבותי.

סמל בולט נוסף לשינוי הוא רם עמנואל, לשעבר ראש עיריית שיקגו וראש סגל הבית הלבן תחת אובמה, בן להורים ישראלים ששמו האמצעי הוא "ישראל". עמנואל הצהיר לאחרונה כי ישקול להפסיק את הסיוע הביטחוני השנתי לישראל בהיקף של כ-3.8 מיליארד דולר, ואף להטיל אמברגו במקרים של הפרות. עד לא מזמן, הצהרה כזו הייתה נחשבת מחוץ לגבולות השיח הלגיטימי. היום היא נשמעת בלב המיינסטרים הדמוקרטי.

הגורמים לשינוי מורכבים ומשתרשרים לאחור. במידה רבה, המלחמה בעזה האיצה את התהליך. התמונות, ההרס והביקורת הבינלאומית חדרו עמוק לדעת הקהל האמריקנית, בעיקר בקרב הדור הצעיר שגדל על רשתות חברתיות ונרטיבים גלובליים. אך יש להסתכל אחורה גם ל-1995, לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, שסימן עבור רבים את סוף עידן המנהיגות הישראלית שהייתה מוכנה לקחת סיכונים למען שלום.

בתמונה הרחבה, תפקידו של בנימין נתניהו בעיצוב היחס האמריקני לישראל אינו ניתן להתעלמות. מאז שנות ה-90 ועל רקע מתחיו מול הזוג קלינטון, נתניהו הצליח לעורר רגשות קשים בקרב חלקים נרחבים של הציבור האמריקני. הביקורת עליו ועל ישראל הפכו לשלובות זו בזו.

הנשיא דונלד טראמפ מציג עמדה מורכבת. מצד אחד הוא ממשיך לאמר "ישראל הוכיחה שהיא בעלת ברית נהדרת. היא אמיצה, נאמנה ויודעת לנצח." מצד שני, בהתנהלות מול לבנון וחיזבאללה הוא הוביל הפסקת אש ודרש ריסון ישראלי. גם בהקשר מול איראן הוא מדגיש שההחלטות הן שלו בלבד: "אני זה שמקבל את ההחלטות", אמר תוך שהוא דוחה טענות שישראל "גררה" אותו למלחמה.

הגורם המבני העמוק ביותר לשינוי הוא דמוגרפי. הדור האמריקני שגדל על סיפורי מלחמת 1967 ו-1973, שראה בישראל "אנדרדוג" הנאבק על הישרדותו, הולך ונעלם. במקומו צומח דור שגדל על מציאות שונה לחלוטין. זהו שינוי שמתקדם בכיוון אחד בלבד.

גם בזירת הבחירות הבאות ניכרת ההשפעה. מי שרואים עצמם מועמדים לבית הלבן ב-2028, משני צדי המפה הפוליטית, כבר אינם רואים בתמיכה גורפת בישראל נכס פוליטי מובן מאליו. במקרים מסוימים נוצרת תחרות מי מצליח להתרחק יותר. טראמפ, בן 79, עדיין מייצג דור שמזדהה עמוקות עם ישראל. השאלה הגדולה נסובה על מה יקרה ביום שאחרי.

בוושינגטון ובירושלים כאחד יוצאים יום העצמאות עם תמונה ברורה: הברית האמריקנית-ישראלית לא מתפרקת, אך מה שהיה פעם קונצנזוס דו-מפלגתי כמעט קדוש, הפך לזירת ויכוח פוליטית, ציבורית ודורית שממנה ייקח זמן רב וסיזיפי לצאת.