מחקר מזעזע: ישראלים מפחדים מפוליטיקה יותר מטילים

לא האיום הביטחוני, לא הטילים, לא החטופים. הגורם שמשפיע הכי הרבה על הרגשת הישראלי ב-2026 הוא הכרטיס הפוליטי שהוא מחזיק. מחקר אורך מקיף שעוקב אחר 630 ישראלים לאורך תשע נקודות זמן מאז ה-7 באוקטובר 2023 מגיע למסקנה חדה: תומכי הממשלה חווים חוסן נפשי גבוה, מורל גבוה ותקווה גבוהה. מתנגדיה מדווחים על בדיוק ההפך.

המחקר, שנערך על ידי צוות חוקרים מאוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת תל-חי בקריית שמונה, כולל את פרופ' שאול קמחי, ד"ר הדס מרציאנו, פרופ' יוחנן אשל, אריאל קאים ופרופ' ברוריה עדיני. המדידה התשיעית, האחרונה, נעשתה בצל מבצע "שאגת הארי" במרץ 2026. זה המחקר המקיף ביותר מסוגו שנערך בישראל מאז פרוץ המלחמה.

הממצאים שחושפים את הפצע האמיתי: 43% מהמשיבים ראו באיום הפוליטי-חברתי הפנימי איום אישי משמעותי - לעומת 38% בלבד שאמרו את אותו הדבר על האיום הביטחוני. כלומר, הישראלי הממוצע מפחד יותר מהמצב הפוליטי בארץ מאשר מחיזבאללה, מחמאס או מאיראן. זה לא ממצא שולי - זו מגמה שחזרה על עצמה ברוב נקודות הזמן שנמדדו. רק ברגעי שיא של לחימה ממשית, כמו מבצע "עם כלביא", עקף האיום הביטחוני את הפוליטי.

הפער בין שתי קצוות הספקטרום הפוליטי הוא דרמטי. החוקרים חילקו את המשתתפים לשלוש קבוצות לפי מידת תמיכתם בממשלה. תומכי הממשלה מדווחים על רמות החוסן הלאומי, הקהילתי והאישי הגבוהות ביותר, לצד מורל ותקווה גבוהים. מתנגדי הממשלה מציגים רמות חוסן נמוכות משמעותית ותחושת איום גבוהה יותר. הקבוצה הניטרלית קרובה יותר בעמדותיה למתנגדים מאשר לתומכים. המסקנה של החוקרים: החוסן הנפשי בישראל מושפע באופן עמוק מהאמון במערכת הפוליטית.

מה שמוסיף לתמונה עומק הוא הנתונים הגולמיים על מצב הרוח הכללי. מחצית מהישראלים חשים ייאוש ברמה בינונית עד גבוהה מאוד: 16% מדווחים על ייאוש גבוה עד גבוה מאוד, ו-34% על ייאוש ברמה בינונית. רק 50% מדווחים על ייאוש ברמה מועטה. במדדי הדחק - חרדה ודיכאון - 16% נמצאים ברמה גבוהה, 28% בינונית ו-56% נמוכה. הנתון האחרון הוא גם הבשורה הטובה יחסית: ירידה לעומת מדידות שנערכו לפני שנתיים וחצי.

יש נתון אחד שבולט כמצביע על שסע שטרם נרפא: מדד הלכידות החברתית. זהו המדד שנפגע יותר מכל מדד אחר לאורך כל תקופת המחקר, ועדיין לא התאושש. האלימות בחברה הישראלית נתפסת גם היא כאיום משמעותי יותר מהביטחוני ברוב המדידות. כלומר: ישראלים חוששים זה מזה יותר מאשר מהאויב החיצוני.

יש בכל זה גם נקודת אור. עם פתיחת מבצע "שאגת הארי", נרשמה עלייה ברורה במורל האישי ובתקווה - רמת המורל הגבוהה ביותר שנמדדה מאז תחילת המלחמה. אבל החוקרים מזהירים מקריאה אופטימית מדי: זוהי תופעה מוכרת של "התקבצות סביב הדגל" בעת מבצעים. היסטורית, אחרי כל עלייה כזו מגיעה נסיגה. החוסן הלאומי - האמון בהנהגה, בצה"ל ובמוסדות המדינה - עדיין לא חזר לרמתו מתחילת המלחמה.

צוות המחקר מסכם בקריאה לקובעי המדיניות לפעול: "הבנה של השלכות המלחמה המתמשכת על האוכלוסייה, לרבות על קבוצות וסקטורים יעודיים, צריכה לשמש את קובעי המדיניות, הן ברמה הלאומית והן ברשויות המקומיות, בבואם לתכנן ולהתאים מדיניות התערבות ותמיכה מותאמת". הם קוראים לטיפול ממוקד באוכלוסיות פגיעות ולחיזוק גורמי חוסן.

אלא שהשאלה האמיתית שמחקר הזה מציב אינה טיפולית - היא פוליטית. כשהשיוך המפלגתי הפך למנבא הכי חזק לבריאות נפשית, זה לא בעיה שאפשר לפתור בסדנאות חוסן. זה תיאור של חברה שבה המציאות עצמה מפוצלת לשניים - וכל צד חי בה אחרת לגמרי.