קיפאון במו"מ הגרעיני: איראן מתנה כניסה בהסרת סנקציות

המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן על התוכנית הגרעינית תקוע. לא מעט, לא קצת - תקוע ממש. גורם פקיסטני, הקרוב להתפתחויות האזוריות, מסר כי יש קיפאון ממשי במו"מ בין שתי המדינות, ואיראן כבר עדכנה בדיוק מה עוצר אותה.

לפי הדיווחים, איראן מסרה באופן רשמי כי המצור - הסנקציות האמריקניות - הוא המכשול המרכזי בפני השתתפותה המלאה במו"מ. במילים אחרות: טהראן לא תיכנס לחדר כל עוד הלחץ הכלכלי מונח על שולחן כלכלתה. זה לא עמדת פתיחה - זה תנאי מקדים.

מי שמעביר את המידע הזה הוא גורם פקיסטני, עובדה שלא מקרית. פקיסטן מתפקדת מזה שנים כערוץ תקשורת בין מעצמות כאשר הדיאלוג הישיר נחסם. העובדה שגורם כזה מדבר על קיפאון בגלוי מעידה שהמצב לא נמצא בנקודה שאפשר לנהל בה ספין של "שיחות מתקדמות".

הדרישה האיראנית לא חדשה בעצם - אבל הניסוח "מכשול מרכזי" הוא חד וחריף במיוחד. טהראן לא אומרת שהסנקציות בעייתיות. היא אומרת שהן מונעות מראש כל דיון רציני. הרף שהיא מציבה: הרמת הלחץ לפני שבכלל מתחיל שלב מהותי במשא ומתן. וושינגטון, מצדה, לא מראה כל נכונות לוותר על כלי הלחץ המרכזי שלה לפני שמתקבל תמורה גרעינית כלשהי.

התמונה שמצטיירת היא מעגל סגור קלאסי: איראן דורשת הקלות כתנאי לשיחות, אמריקה דורשת ויתורים גרעיניים כתנאי להקלות. אף צד לא מוכן לזוז ראשון. הפער הזה הוא לא טכני - הוא אסטרטגי. ובפערים מסוג הזה, קיפאונות נמשכים זמן רב.

הגורם הפקיסטני שמסר את המידע פועל באזור שנמצא בעין הסערה: דרום אסיה, המפרץ, והעולם המוסלמי שמסתכל על הדינמיקה האיראנית-אמריקאית. פקיסטן עצמה מנסה לנווט בין יחסיה עם ארה"ב לבין קרבתה הגיאוגרפית והדתית לאיראן. כשגורם כזה מצהיר על קיפאון, הוא לא מתחיל מלחמת תקשורת - הוא מתאר מציאות שהוא רואה ממקום צפייה קרוב.

השאלה שנשארת פתוחה היא מה קורה עכשיו. אם המו"מ אכן תקוע, וטהראן ממשיכה להעשיר אורניום בינתיים, הזמן עובד לטובת התוכנית הגרעינית האיראנית - לא לטובת הדיפלומטיה. כל שבוע שבו אין הסכם הוא שבוע שבו התוכנית מתקדמת. זה הדינמיקה שלחץ ה-"מקסימום פרשר" של טראמפ אמור לשנות - ולפחות נכון לעכשיו, נראה שהוא לא עושה זאת.

צפוי שהלחץ הדיפלומטי יימשך דרך גורמים עקיפים, ובהם פקיסטן ומדינות המפרץ, בניסיון לפרוץ את הקיפאון - אך ללא שינוי עמדות מהותי משני הצדדים, לא ברור מאיפה תגיע הפריצה.