מאז הפסקת האש, נרשמה עלייה של 3.68% בשטח הביטחוני שישראל מחזיקה בו בפועל. בלי הצהרות, בלי החלטות פורמליות, ובלי כינוס הכנסת לאישור. פשוט קו שנסגר.
הנתונים, שעולים מניתוח של אנשי ביטחון ועיתונאים בכירים ובהם עמית סגל וינון מגל, מצביעים על תמונה אחת ברורה: ישראל יצאה מהמלחמה עם מרחב ביטחוני שלא היה לה מעולם מאז ימי הממלכה. הצטרפות שלושת הגזרות יחד נותנת 1,025 קמ"ר של שטח חיץ. ממדינה שלחמה שנים על כל מטר בגבול, זה מספר שצריך לעצור לידו.
החלק הגדול ביותר נמצא בלבנון: 581 קמ"ר. מדובר ברצועה שנפרשת לאורך הגבול הצפוני, בתוך שטח לבנוני, שבה הצבא הישראלי נשאר גם לאחר הפסקת האש. מדינות שרצו שישראל תסוג מהר, ובהן חברות נאט"ו, קיבלו תשובה שקטה: הצבא לא זז עד שהמצב בשטח ייראה אחרת. הוא עדיין שם.
בגבול עם סוריה, 242 קמ"ר מוחזקים בשטח שנכבש אחרי נפילת אסד. ישראל פעלה מהר ברגע שהמשטר קרס, ותפסה עמדות ברמת הגולן ומעבר לה. הניסוח הרשמי דיבר על "צעדים זמניים". בשטח, הם נראים פחות ופחות זמניים.
ברצועת עזה, 202 קמ"ר מוחזקים בפועל על ידי ישראל. זה כולל את ציר נצרים שמחלק את הרצועה, אזורים בצפון ובדרום, ו"אזורי חיץ" שגודלם השתנה עם כל שלב של הלחימה. גם כאן, ההגדרה הרשמית נשארת "זמנית". גם כאן, הצבא לא זזה.
הנתון שמחייב עצירה הוא לא השטח עצמו, אלא מה שהוא מייצג. לפני 7 באוקטובר 2023, השטח הביטחוני הכולל של ישראל, כולל שטח ריבוני ויהודה ושומרון, עמד על 27,820 קמ"ר. כיום הוא עומד על 28,845 קמ"ר. ה-1,025 קמ"ר שנוספו אינם ספח רשמי, אינם סיפוח מוכרז ואינם חלק מהכרזה כלשהי. הם פשוט שטח שצבא ישראל שולט בו.
זה בדיוק הנקודה שמסקרנת יותר מהמספרים עצמם: כיצד קורה שינוי טריטוריאלי של כמעט ארבעה אחוזים בלי שום הכרעה ממשלתית מפורשת? התשובה היא שחלקים גדולים מהשינוי הזה לא עוצבו בחדרי דיונים, אלא בשטח, על ידי מפקדים שביצעו פקודות. ההחלטה האסטרטגית הייתה "לא נחזור לשגרת 2023". איך זה נראה בפועל, זה כבר ענין של גיאוגרפיה.
המונח שמשמש לתיאור המצב הוא "טבעת הקווים הצהובים", ביטוי שמתאר את רצועת החיץ שנסגרת, באורח בלתי רשמי אבל מאוד פיזי, סביב ישראל. לא גבול חדש, לא ריבונות. אבל לא שטח שאף גורם עוין שולט בו.
ההשוואה ההיסטורית שמובאת בהקשר הזה היא לאזור הביטחון בדרום לבנון של שנות ה-80 וה-90. גם אז, ישראל החזיקה בשטח לבנוני שנועד לחסום את הגבול הצפוני. ההבדל הוא שב-2000 היה שם עניין אחד אחד שמניע נסיגה, כפי שחוזרים ומזכירים מי שמתנגדים לנסיגה עכשיו. ב-2026, אחרי 7 באוקטובר, קשה מאוד לייצר קואליציה פוליטית שתדחף לסגת מהשטחים האלה.
בינתיים, הלחץ הבינלאומי קיים אבל מתון. אמריקה עסוקה בסדרי עדיפויות אחרים. אירופה מוחה בהצהרות. ישראל ממשיכה לפעול לפי לוח הזמנים שלה. מה שנראה "זמני" בנובמבר 2024, הופך לנוהל ב-2025, ולמציאות ב-2026.
התמונה שמצטיירת: ישראל לא הכריזה על שטח חדש, אבל החזיקה בו, והמרחב הביטחוני שנוצר אחרי שנתיים של לחימה הוא עובדה שכל סבב מדיני עתידי יצטרך להתמודד איתה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה