בשעה שהעולם עוקב אחר כל סימן לפשרה אפשרית בין ארצות הברית לאיראן, מגיע מטהרן מסר שלא משתמע לשתי פנים: אין שיחות, אין מו"מ, ואיראן מוכנה לכל תרחיש. ההכחשה האיראנית מגיעה על רקע דיווחים על התקדמות בחילופי מסרים בין שתי המדינות, אבל האיראנים מסרבים לאשר כל ממשות להתנהלות הזאת.
סוכנות הידיעות האיראנית תסנים פרסמה את עמדת טהרן בצורה מפורשת: איראן אינה מנהלת משא ומתן עם ארצות הברית, ואין בין שתי המדינות שיחות ישירות. זו לא הדחייה הראשונה - לפי הדיווחים, איראן דחתה כבר בעבר בקשות אמריקניות לפתוח בשיחות, בטענה שהדרישות שהוצגו על ידי וושינגטון הן "מופרזות" וחסרות בסיס ריאלי.
הניסוח שבחרה טהרן אינו מקרי: "מוכנים לכל תרחיש בוגדני" - זו לא שפה דיפלומטית, זו שפה של מוכנות צבאית. המסר המשתמע ברור: איראן לא מאמינה בכנות הכוונות האמריקניות, ומתייחסת לכל הצעה לשיחה כאל מלכודת פוטנציאלית. "בוגדני" הוא מילת מפתח שהאיראנים מפזרים כשהם רוצים להצדיק מראש עמדת סירוב.
מנגד, בוושינגטון מציירים תמונה שונה לחלוטין. דוברת הבית הלבן, דור פ., שידרה בעת האחרונה אופטימיות זהירה לגבי האפשרות של פתיחת ערוצי תקשורת עם טהרן. הפער בין הנרטיב האמריקני לנרטיב האיראני הוא עצמו חלק מהמשחק: כל צד מדבר לקהלים שונים, ומנהל מדיניות שתואמת צרכים פנימיים לא פחות מאשר צרכים גיאופוליטיים.
ההתעקשות האיראנית מגיעה בתזמון שאינו מקרי. פקיסטן שימשה לאחרונה כגורם עקיף שניסה לקדם חיבורים בין הצדדים - אך גם ערוץ זה, על פי הדיווחים, לא הניב שיחות ממשיות. הסירוב האיראני לאשר שיחות שמועברות דרך מתווכים מגלה על עד כמה טהרן מגנה על עמדת "לא דיברנו ולא נדבר" כנכס אסטרטגי בפני עצמו.
מה שמעניין כאן הוא הדינמיקה הפנים-איראנית. כשהמשטר בטהרן מכחיש שיחות שאולי מתנהלות בפועל, זה יכול להצביע על שני תרחישים: או שבאמת אין שום דבר ממשי על השולחן, או שחלקים מהמשטר מנהלים מגעים שאחרים בו לא מאשרים. המשמרות המהפכניים והמנגנון הדיפלומטי הרשמי לא תמיד מדברים בקול אחד, ואמירה פומבית של "אין מו"מ" עשויה לשרת מטרות פנימיות לא פחות מאשר לשקף מציאות חיצונית.
בפועל, ההכחשה האיראנית מקשה על כל תהליך - גם אם כזה רצוי. כשצד אחד מכחיש בפומבי את קיום השיחות, המחיר הפוליטי של חזרה מאותה עמדה גדל משמעותית. זה לא בהכרח שגיאה - לפעמים הכחשה פומבית היא בדיוק הכלי שמאפשר לנהל שיחות ללא לחץ עממי - אבל היא גם יכולה להפוך לכלוב שטהרן נועלת מבפנים.
אם לשפוט לפי הדפוס הידוע של העימות האמריקני-איראני, הצהרות הסירוב הנמרצות ביותר הגיעו לעתים קרובות בדיוק ערב פריצות דרך. אבל הפעם, הניסוח על "תרחישים בוגדניים" ודחיית "דרישות מופרזות" נשמע פחות כמו ניהול ציפיות ויותר כמו חסימת מוצא. ימים יגידו אם זו עמדת פתיחה או קו אדום אמיתי.
בין ההצהרות הנוקשות לאפשרות של שיחות סודיות מאחורי הקלעים - הפער בין מה שנאמר לבין מה שקורה בפועל נשאר רחב כרגיל.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה