זה התחיל בפתק על שמשת רכב בירושלים. איריס חיים, שאיבדה את בנה לפני שלוש שנים, הגיעה לאירוע חגיגי שבו דיברה על יותם. חנתה רחוק, כי לא היה מקום. כשחזרה מצאה על השמשה הקדמית דף ממחברת. מי שכתב אותו פתח ב"בס"ד". הוא כתב שחנייה פרטית "גובלת בגזל".
היא שאלה את עצמה מה בדיוק גזלה. "מעניין אם היה יודע למי הוא כתב איך היה מגיב", כתבה. "למישהי שהדבר הכי חשוב בעולם שלה, הילד שלה, נגזל."
הסיפור הזה לא נכתב כתלונה. הוא נכתב כזרקור. כי לדבריה, "זה מסוג הדברים שמתחילים בקטן וממשיכים לגדול". הנטייה הראשונה שלה הייתה לעזוב את זה ולהמשיך הלאה. בבוקר היא החליטה לא.
הרקע לכל זה הוא לא מקרי. ממש שבועות ספורים לפני יום הזיכרון, חיים קראה על הרב שאיבד שני בנים שטבעו בים, ועל הדרך שבה הוא קשר את האובדן שלו לספירת העומר. עשרים וארבעה אלף תלמידים של רבי עקיבא, כך מספרת המסורת, מתו בגלל שלא נהגו בכבוד זה כלפי זה. היא הבינה פתאום, אולי בפעם הראשונה, למה יום הזיכרון "נופל" בדיוק בתוך ימי הספירה. "הסמיכות נראתה לי הכי רלוונטית ומדויקת", היא כתבה.
זו לא הצגה דתית-הלכתית. חיים מדגישה שהיא לא בקיאה בפרשנויות מהסוג הזה. אבל הקשר שהיא מצאה הוא לא דרשני, הוא אנושי: כל כמה חודשים יש אירוע מכונן שמזכיר לנו כמה חשוב לכבד, להעריך, לחמול. "ומיד כשנגמר החג אנחנו נוטים לשכוח."
יום הזיכרון, היא כותבת, שייך לישראלים. "פנים צעירות ויפות שנהרגו במלחמה או בדריסה על ידי מחבל, נשרפו בקיבוצים או בשבי חמאס. זה יום שבו כולנו עצובים." שבוע לפני כן - צפירה לשואה. שבועיים לפני כן - זיכרון שהיינו עבדים. שלשת הימים האלה יוצרים מדרגה אחת ארוכה של אבל לאומי שמתחיל בפסח ומסתיים בעצמאות.
הממד הזה קיבל השנה נפח פיזי ממשי. פסח 2026 לווה באזעקות, אזהרות ופיצוצים במשך שלושה שבועות. קהילות שלמות קיימו תפילות שבת בתוך בונקרים ברמת הגולן. הסיפור האפי של החג, עבדות, גלות, יציאה, נס, עבר מהספרות לחיים. ויום העצמאות שבא אחרי נושא עמו את השאלה אם העמידות הזאת עדיין מובנת מאליה.
הפרשן סטוורט וייס כתב על כך במפורש: הציר שמחבר בין פסח ליום הזיכרון לשואה, ומשם ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ואז לחגיגות העצמאות, הוא ציר של הישרדות. לא של ניצחון בלבד. של הישרדות.
ומן הצד השני של התחושה הזאת עומד הרב קייאנון, שכתב שהחגים לא השתנו. אנחנו השתנינו. ילידי חוץ לארץ שעלו לישראל מספרים שבשנים הראשונות הרגישו את יום הזיכרון כיום כבד ומרוחק. עם השנים, עם הפנים שמכירים, עם החיילים שנפלו, עם המשפחות שהפכו למוכרות, האבל מתעצם. מי שלא מכיר אף אחד שנפל עדיין לא מבין על מה מדובר. ומי שמכיר, לא יכול להסביר לו.
ולכן, כשמישהו כותב "בס"ד" ומדביק פתק על השמשה של אישה שכולה, לא בגלל שהוא רע, אלא כנראה בגלל שהוא לא יודע, זה לא סיפור על חניה. זה סיפור על הפער בין מי שחי את הימים האלה ומי שרק מציין אותם. איריס חיים כתבה לאותו אדם, ישירות: "תזכור שכל אחד שאתה כותב לו היום יכול להיות אדם שנהרג לו ילד."
בין ספירת העומר ליום הזיכרון עומדת שאלה אחת: האם אנחנו זוכרים רק בצפירה, או גם כשאנחנו מדביקים פתק.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה