המלחמה שינתה את מפת האנרגיה: ארה"ב הפכה לתחנת הדלק של העולם

המלחמה באזור מפרץ הפרס לא רק שינתה את פני המזרח התיכון - היא שינתה את מאזן האנרגיה העולמי. יצוא הנפט הגולמי ומוצרי הנפט של ארצות הברית הגיע בשבוע האחרון לכמעט 12.9 מיליון חביות ביום, שיא חדש. גם יצוא הגז הטבעי הנוזלי קפץ בחדות, ואירופה ומזרח אסיה נאלצות לפנות לאמריקאים כשהמפרץ הפרסי מפסיק להיות נתיב אמין.

הנתון שאולי מסביר הכי טוב את ההיקף של השינוי הוא לא המספרים של היצוא עצמו, אלא מה שקורה לפניהם: יותר מ-60 מכליות ענק ריקות היו בדרכן לחוף המפרץ האמריקאי עד אמצע השבוע, פי שלושה מהרמה שלפני המלחמה. המכליות הריקות האלה הן בעצם ההצבעה של השוק - ציפייה שהביקוש עוד לא הגיע לשיאו.

הרקע הישיר הוא מצר הורמוז. כאשר הנתיב הזה נחנק, יותר מ-10 מיליון חביות ביום של נפט ומוצרי נפט נתקעות ולא מגיעות ליעדן. ערב הסעודית ואיחוד האמירויות אינן יכולות להזרים את מלוא התפוקה שלהן, חברות ביטוח וספנות נזהרות ממעבר בהורמוז, ומדינות ביפן, בקוריאה ובאירופה מחפשות בדחיפות מטענים פנויים ממקומות אחרים. ארצות הברית, עם מהפכת הפצלים שהפכה אותה בשנים האחרונות ממדינה תלויה בייבוא אנרגיה למעצמת יצוא, נמצאת בדיוק במקום הנכון בדיוק בזמן הנכון.

הסיפור באסיה ברור במיוחד. יפן, לדוגמה, הישענה היסטורית על 90 עד 95 אחוז מהנפט שלה ממקורות מפרץ הפרס. כשהנתיב הזה הופך לבלתי צפוי, אין הרבה ברירות. כתוצאה מכך, במרץ נחתמו עסקאות אנרגיה בהיקף של כ-56 מיליארד דולר בין חברות אמריקאיות למשקיעים אסייתים - לא תגובה רגעית, אלא ניסיון לבנות מחדש מבנה אספקה שלם. המדינות האסייתיות הגדולות מבינות שהישענות כמעט מלאה על מקור אחד היא סיכון אסטרטגי שאי אפשר להמשיך להתעלם ממנו.

גם באירופה הביקוש לאנרגיה אמריקאית גבוה, אבל שם התמונה מורכבת יותר. היבשת קונה כי היא צריכה, אבל לא נינוחה עם המצב. החשש האירופי הוא שתלות גבוהה מדי באנרגיה אמריקאית עלולה להפוך בהמשך לכלי לחץ פוליטי - סביב נאט"ו, סחר, מסים, או מדיניות אקלים. היסטורית, אירופה חוותה כבר מה קורה כשהיא נשענת על ספק אנרגיה אחד שמחזיק גם אינטרסים פוליטיים סותרים. ברוסיה למדו את זה בדרך הקשה. עם ארה"ב, הלחצים שונים, אבל הסיפור לא לגמרי.

מבחינה פוליטית, ההתפתחויות האלה משחקות היטב לידיו של דונלד טראמפ. הנשיא מקדם שנים את רעיון "דומיננטיות האנרגיה" האמריקאית, ועכשיו הוא מקבל הוכחה חיה ועובדתית לרעיון. ארצות הברית כמעט הפכה החודש ליצואנית נטו של נפט גולמי לפחות בנתונים השבועיים, ובתחום הגז היא כבר חצתה את הקו הזה מזמן. זה משנה גם את מבנה האינטרסים האמריקאי עצמו: בעבר, זעזועים במפרץ פגעו בארה"ב בעיקר כצרכנית. היום, כיצואנית, המבנה הפוך - ביקוש גבוה מחו"ל בגלל מחסור הוא חדשות טובות לתעשיית האנרגיה האמריקאית.

עם זאת, הדרך להפוך את ביקוש החירום ליתרון ארוך טווח אינה פשוטה. הקושי הראשון הוא תשתיתי: בתי זיקוק רבים באסיה תוכננו לעבד נפט כבד וגופריתי מהמזרח התיכון, לא את הנפט הקל האמריקאי. אפשר להשתמש בנפט הקל, אבל היעילות נמוכה יותר והרווחיות נשחקת. שינוי תשתיות כאלה הוא עניין של חודשים להנדסה ושנים ליישום מלא. הקושי השני הוא שארה"ב, גם עם יצוא שובר שיאים, לא יכולה לבדה לסגור את כל החור שנפתח בגלל חסימת המפרץ. הפער פשוט גדול מדי.

ארצות הברית גם מרחיבה את מגוון הסחורות שהיא מייצאת: לא רק נפט גולמי, אלא גם דלק סילוני, דלק בישול ומוצרים מזוקקים נוספים. זה מעמיק את התלות של הלקוחות, כי הם לא קונים רק חביות גולמי אלא מוצרים שכבר מוכנים לשימוש. מבחינת השוק, זאת כמעט תחליף מלא לחלק מהמחסור שנוצר, לא רק עוד מקור.

השאלה האמיתית היא מה יישאר מכל זה כשהמלחמה תיגמר. ניתוח מעמיק מגיע למסקנה שחלק מהשינוי הוא מבני ולא רק מצבי: מדינות אסייתיות שהבינו שריכוז כמעט מלא של הייבוא שלהן ממקור אחד הוא סיכון אסטרטגי, לא יחזרו בקלות למבנה הישן גם אם הורמוז ייפתח. המלחמה לא יצרה את השינוי, היא האיצה תהליך שכבר החל - פיזור מקורות, יותר חוזים ארוכי טווח עם ספקים אמריקאיים, ופחות הישענות מוחלטת על המפרץ.

הנתיב לקדמה של ארה"ב בשוק האנרגיה העולמי תלוי בסוף בשאלה אחת: האם היא תוכיח שהיא שותפה אמינה גם ביום שאחרי המשבר, לא רק ספקית שניתן לפנות אליה כשאין ברירה. בינתיים, העולם קונה ממנה כי אין לו אלטרנטיבה זמינה. השאלה היא אם הוא ירצה להישאר גם כשתהיה לו ברירה.