זו השאלה שמציב הכתב הפוליטי עמית סגל: הנשיא מביע עמדות, נשמע לציבור כאילו הוא סבור שיש לנהוג בדרך מסוימת - אבל פנייה רשמית לצדדים הרלוונטיים? כזו לא יוצאת. ולסגל, זה לא פרט טכני. זה הסיפור עצמו.
ההבחנה שעמית סגל מבקש לחדד היא פשוטה: יש הבדל בין נשיא שמדבר לבין נשיא שפועל. הצהרות, ניסוחים, רמזים והתבטאויות בפני מצלמות - אלה לא תחליף לפנייה רשמית, כתובה, מחייבת ברמה הפרוטוקולרית. וכשהפנייה הרשמית לא מגיעה, צריך לשאול: האם מדובר בעמדה אמיתית, או בניהול תדמית?
הנשיאות בישראל היא תפקיד שאינו נבחר ישירות על ידי הציבור. סמכויותיה מוגבלות. אבל בדיוק בגלל זה, כשנשיא בוחר להביע עמדה ציבורית בנושא פוליטי רגיש, יש לזה משקל - ויש לכך גם מחיר. הביטוי הציבורי ללא פעולה רשמית הוא מהלך שנוח מאוד: הוא מאפשר להיות "בצד הנכון" בשיח, מבלי לקחת אחריות אמיתית על התוצאה.
סגל לא מציג זאת כהאשמה - אלא כתהייה. אם הנשיא סבור שהמצב מחייב התערבות, שיש כאן משהו שדורש תיקון או שהצדדים צריכים לפעול אחרת - הדרך הישרה היא לפנות אליהם רשמית. לא לדבר מול מצלמות. לא לרמוז בראיון. לפנות. לרשום. לדרוש.
הפער הזה בין דיבור לפעולה הוא תופעה מוכרת בפוליטיקה הישראלית. גורמים שאינם נבחרים - ונשיא המדינה הוא אחד מהם - נוטים לעיתים לנצל את הבמה הציבורית שלהם כדי להשפיע על השיח, מבלי להצמיד לכך את שמם בצורה רשמית ומחייבת. כך אפשר להיות "רלוונטי" מבלי להיות "אחראי".
השאלה של סגל חודרת בדיוק לנקודה הזו: מה שווה עמדה שלא מגובה בפעולה? ואם הנשיא לא מוכן לחתום על פנייה רשמית לצדדים, אולי כדאי שהציבור ישאל את עצמו כמה הוא באמת סבור במה שהוא אומר.
בינתיים, פנייה רשמית כזו לא נשלחה - ולפי הדיווחים, גם לא מתוכננת.
השאלה נשארת פתוחה, והתשובה עליה אומרת כנראה יותר מכל הצהרה שניתנה עד כה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה