ארצות הברית משחקת משחק כפול. בעוד הבית הלבן מאשר רשמית שהמשא ומתן עם איראן נמשך, מינהל ביידן הטיל בו-זמנית סנקציות חדשות על טהראן. שני המהלכים קרו בחלון זמן צפוף - וזה לא מקרי.
על פי הדיווחים, איראן הציגה הצעה חדשה במסגרת השיחות הדיפלומטיות המתנהלות בין הצדדים. הבית הלבן בחר לא לתאר את ההצעה כמחסום, וציין שהמגעים לא הופסקו. זה, כשלעצמו, מסר - לפחות ברמה הפומבית.
אבל בו-זמנית, ארצות הברית הכריזה על סנקציות חדשות נגד איראן. הסנקציות מוסיפות לחץ כלכלי על טהראן ברגע שבו השיחות אמורות להיות בעיצומן. הצירוף הזה - מו"מ מצד אחד, סנקציות מהצד השני - הוא שפה דיפלומטית מוכרת: "אנחנו מדברים, אבל אנחנו לא מרפים מהלחץ".
השאלה האמיתית היא מה מצב ההצעה האיראנית החדשה. על פי הדיווחים, הפרטים לא פורסמו באופן מלא. זה טיפוסי לשלב הזה של משא ומתן גרעיני: כל צד מנסה לשמור את הקלפים קרוב לחזה, ולא לתת לצד השני תמונה ברורה של גמישותו האמיתית.
הסנקציות החדשות שהוטלו על ידי ארצות הברית מגיעות על רקע לחץ פוליטי פנימי אמריקאי. בוושינגטון ישנה ביקורת קשה - הן מהרפובליקנים והן מחלק מהדמוקרטים - על כל הסכם שנתפס כוויתור לטהראן. הטלת סנקציות מקבילה לשיחות מאפשרת למינהל לטעון שהוא לא פשוט "מניף דגל לבן".
מהצד האיראני, ההצעה החדשה עשויה להיות ניסיון לבחון את הגמישות האמריקאית - עד כמה ארצות הברית מוכנה לזוז, ומה היא תשלם כדי להחזיר את איראן לתוך מסגרת גרעינית מוסכמת. הסנקציות הן תשובה ברורה: לא נזוז מהר מדי, ולא ללא מחיר.
ההקשר הרחב יותר הוא שאיראן ממשיכה להעשיר אורניום ברמות גבוהות שלא היו מוכרות לפני ריאליגן מהסכם 2015. כל יום שעובר בלי הסכם, הגרעין האיראני מתקדם. הלחץ האמיתי על השעון הוא לא פוליטי - הוא טכני.
בשלב הזה, הבית הלבן בוחר להציג תמונה של שיחות שמתנהלות בצורה מסודרת. אבל הסנקציות מספרות סיפור אחר: האמריקאים לא בטוחים שההצעה האיראנית מספיק טובה, ולא מוכנים לסגת מהמנגנונים שמאפשרים להם לחזור ולהדק את המהדק אם השיחות יתפרקו.
בינתיים, ישראל עוקבת מקרוב. ירושלים הביעה בעבר חשש עמוק מכל הסכם שמחזיר לאיראן הקלות כלכליות מבלי שהתשתית הגרעינית תפורק באופן אמיתי. כל עוד פרטי ההצעה האיראנית לא גלויים לציבור, קשה לדעת אם מה שמוצע על השולחן הוא פתח להסכם אמיתי, או עוד סיבוב של עיכובים מחושבים מצד טהראן.
השיחות נמשכות - אבל הסנקציות מזכירות לכולם שהאמריקאים לא מגיעים לשולחן עם ידיים ריקות, וגם לא ידיים פתוחות במיוחד.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה