ארצות הברית הציגה לאיראן רשימת דרישות שמסירה את כל הקלפים מעל השולחן: איסור מוחלט על העשרת אורניום למשך 20 שנה, מסירת כל החומר המועשר הקיים לידי וושינגטון, ופירוק מלא של שלושת המתקנים הגרעיניים המרכזיים. אם אלה הן הדרישות האמריקאיות בפתיחת המגעים, ברור כבר עכשיו שהפער בין הצדדים הוא תהומי.
לפי הדיווחים, ארה"ב מבקשת שאיראן תפרק סופית את המתקנים בפורדו, נתנז ואיספהאן - שלושת עמודי התווך של התוכנית הגרעינית האיראנית. לא הקפאה, לא השעיה, לא צמצום. פירוק. זו ההבחנה הקריטית. בהסכם 2015, שמנו ביידן ניסה לחדש, מתקנים אלה הוגבלו אך לא פורקו - וזה בדיוק מה שאפשר לאיראן לחזור ולפתח יכולות בקצב מהיר ברגע שטרמפ נסוג ממנו בתפנית 2018.
לא די בכך. הדרישה למסירת כל החומר המועשר לידי ארצות הברית היא אחת החריפות ביותר שנשמעו בדיפלומטיה הגרעינית בשנים האחרונות. כלומר, אין לאיראן זכות לשמור על מלאי כלשהו - גם לצרכים שהיא מגדירה כאזרחיים. המשמעות המעשית: תוכנית הגרעין האיראנית מתרוקנת מכל תוכן ריבוני.
ארה"ב דורשת גם הצהרה רשמית מאיראן שאינה שואפת לנשק גרעיני. על פניו זה נשמע כדרישה פרוצדורלית, אבל הפוליטיקה שמאחוריה מדויקת: הצהרה כזו מחייבת את המנהיגות הדתית האיראנית, כולל ח'מינאי, במה שנוגד ישירות את הדוקטרינה שלפיה ההחלטה על נשק גרעיני היא "בידי האל" ולא בידי מדינות זרות. לאיראן אין מסורת של הצהרות כאלה - ויש לה כל סיבה לא לחתום על כזו.
על כל אלה מתווספת דרישה לאיסור מוחלט על כל פעילות גרעינית תת-קרקעית. פורדו, שנחצב לעומק בתוך ההר כדי לעמוד בפני מתקפה אווירית, הוא הדוגמה המובהקת למה שוושינגטון מתכוונת. מתקנים מתחת לאדמה תוכננו מלכתחילה כדי להיות חסינים לפגיעה - ודרישת האיסור מלמדת שארה"ב רוצה לסגור את כל מרחב ה"הגנה בעומק" שאיראן בנתה לתוכניתה.
הנקודה שמחברת את כל הדרישות יחד היא האכיפה: ארה"ב מבקשת פיקוח צמוד עם מנגנון עונשים אוטומטי על כל הפרה. כאן בדיוק קרס הסכם 2015 בפועל. מנגנון ה"סנאפבק" שנכלל בו התגלה ככלי שמעצמות בחרו לא להפעיל. הדרישה האמריקאית הנוכחית מנסה לסגור את הפרצה הזו, אבל השאלה היא מי יפקח, איזה גוף, ומה קורה כשרוסיה וסין - שישבו במסגרת 2015 - יחסמו כל הפעלה של עונשים.
הדרישות מגיעות על רקע שיחות שמתנהלות בין הצדדים, לפי הדיווחים, תוך מעורבות של מדינות מהאזור. מפרץ הפרסי הוא הזירה הגיאופוליטית שבה יישבר ההסכם - אם ייכשל - או יצא לפועל. מדינות המפרץ, שסיגלו לעצמן בשנים האחרונות גישה ריאלפוליטית גם מול טהראן, צופות בתהליך בחשדנות עמוקה.
מה שמעניין הוא הפער בין הדרישות לבין הציפיות. הידועים כ"בעלי ניסיון דיפלומטי" בוושינגטון טוענים כבר עכשיו שמדובר בתנאי פתיחה מקסימליסטיים שנועדו לאפשר "ויתורים" בהמשך המשא ומתן. אבל קריאה אחרת, פחות נוחה, אומרת שזו האמת הפשוטה של מה שהמינהל הנוכחי בוושינגטון מוכן לחתום עליו - ושאם אין את זה, אין הסכם.
איראן טרם הגיבה רשמית לפרטי הדרישות כפי שפורסמו. כל עוד אין תגובה רשמית מטהראן, לא ידוע אם המגעים יימשכו, יקפאו, או ימוטטו כבר בשלב ראשון.
המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן בנוי כרגע על פער שקשה לגשר עליו, וסבב הדרישות האמריקאי הנוכחי מגדיר מחדש את רף הכניסה להסכם כלשהו.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה