אלברכט ויינברג, ניצול שואה שחי להגיד מה שרבים כבר לא יכולים, הלך לעולמו ביום שלישי בעיר ליר שבצפון-מערב גרמניה. הוא היה בן 101. ויינברג שרד את מחנה ההשמדה אושוויץ, את מחנה מיטלבאו-דורה ואת ברגן-בלזן, וכן שלוש צעדות מוות בסיום מלחמת העולם השנייה. בשנות חייו האחרונות הוא הקדיש את עצמו, עד ימיו האחרונים ממש, להעברת עדות לדורות הבאים.
ויינברג נולד ב-7 במרץ 1925 בעיירה ראודרפיין, ליד ליר. לאחר השחרור הוא עזב את גרמניה ועבר לניו יורק, שם חי עשרות שנים. לפני כ-14 שנה, בגיל כמעט 90, קיבל החלטה יוצאת דופן: לחזור למולדתו בפריזיה המזרחית ולספר. "מאז שחזר, אלברכט סיפר ללא לאות ובאנרגיה מדהימה על חוויותיו הנוראיות בתקופת הנאצים, והזהיר שוב ושוב מפני השכחה", אמר ראש עיריית ליר, קלאוס-פטר הורסט.
כחודשיים לפני מותו חגג ויינברג את יום הולדתו ה-101, ובסמוך לכך נערכה הקרנת הבכורה של סרט תיעודי על חייו בשם "Es ist immer in meinem Kopf" - "זה תמיד בראש שלי". הטקס נערך בנוכחות מאות אורחים. שם הסרט לקוח מדבריו שלו. בריאיון שנתן בשנה שעברה תיאר ויינברג את הזיכרונות שמעולם לא הרפו ממנו: "אני ישן עם זה, אני מתעורר עם זה, אני מזיע, יש לי סיוטים - זה ההווה שלי".
מחנה מיטלבאו-דורה, שבו שהה ויינברג, היה מקום שבו נאלצו אסירים לעבוד בייצור טילי V-2 במפעלים תת-קרקעיים בתנאים קשים במיוחד. השרידות שלו מכל הנקודות האלה - שלושה מחנות ושלוש צעדות מוות - מדברת בעד עצמה. הוא איבד את רוב משפחתו בשואה, וסיפר זאת שוב ושוב לתלמידי תיכון ולקהלים רחבים בגרמניה.
ויינברג לא זזה ממטרתו אפילו כשנדרשה ממנו עמידה מול מוסדות המדינה הגרמנית. בשנת 2017 הוענק לו אות מסדר ההצטיינות של גרמניה. אך בשנה שעברה הוא החזיר את האות, במחאה על הצבעה בפרלמנט הגרמני שהגיש פרידריך מרץ, כיום קנצלר גרמניה, שקראה להחזיר מהגרים מגבולות גרמניה. ההצעה עברה בתמיכת מפלגת ימין קיצוני.
שגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור, פרסם התייחסות נרגשת ברשת X לאחר הידיעה על פטירתו. "אלברכט ויינברג כבר אינו איתנו - אך הוא נשאר איתנו לעד", כתב. "אלברכט היה אדם מלא כבוד, חמימות, הומור וכוח בלתי מתפשר. כניצול שואה, הוא הפך את שליחותו לזכור, לחנך ולגעת בלבבות. אלברכט היה גשר - בין עבר להווה, בין כאב לתקווה, בין המתים שלא יכול היה לשכוח לבין הצעירים שהוא עודד לחפש את האמת".
פרושאור הוסיף כי הכיר את ויינברג באופן אישי: "האיפוק שלו, הפתיחות שלו, האומץ שלו לדבר שוב ושוב על הכאב - כל אלה ריגשו אותי עמוקות. אלברכט לא דיבר כדי להתלונן, אלא כדי להזהיר. וגם כדי להציע תקווה לכך שהאנושות יכולה להיות חזקה משנאה. איזו מפעל חיים. תודה לך, אלברכט. על חייך, על האמון שלך, על קולך".
ויינברג עצמו ידע שהשעון מתקתק. "כשהדור שלי כבר לא יהיה בעולם הזה, כשניעלם מן העולם, הדור הבא יוכל רק לקרוא על כך מתוך הספרים", אמר. עם פטירתו, מעגל העדים הישירים לשואה מצטמצם עוד יותר.
עם מותו של ויינברג בגיל 101 נסתיימה עדות חיה של אחד האנשים האחרונים שחוו בגופם את אושוויץ, את ברגן-בלזן ואת צעדות המוות - ואת כל אלה בחר לספר, שוב ושוב, עד הסוף.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה