ירושלים חוגגת השבוע 60 שנה לאיחודה, אבל הנתונים שמפרסם מכון ירושלים למחקרי מדיניות מציירים תמונה עגומה: העיר נמצאת במקום שני בסולם הסוציו-אקונומי הישראלי, בדרגה 2 מתוך 10, ו-42% מהמשפחות בה חיות מתחת לקו העוני. לשם השוואה, בתל אביב מדובר על 12% בלבד.
הדמוגרפיה מסבירה חלק גדול מהתמונה. מבין כמעט מיליון תושבי העיר, 60% יהודים ו-40% ערבים - לעומת יחס של 64-36 בשנת 2000. מבין היהודים, 46% הם חרדים, לעומת 16% בלבד מכלל יהודי ישראל. 25% נוספים הם דתיים ודתיים מאוד. שתי קבוצות אלה, החרדים והערבים, הן גם בעלות ההכנסות הנמוכות ביותר בעיר.
הפער מתחיל בבתי הספר. בירושלים לומדים כיום 121,700 תלמידים בחינוך החרדי ו-108,100 בחינוך הערבי, לעומת 68,100 בלבד בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי. ובשוק העבודה, רק 51% מהגברים החרדים עובדים, לעומת 85% מהגברים היהודים הלא-חרדים. בקרב נשים ערביות, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה עומד על 33% בלבד.
המשמעות הכלכלית ישירה: גבר ירושלמי מרוויח בממוצע 12,400 שקל לחודש, לעומת 24,700 שקל בתל אביב. ברוב המשפחות החרדיות והערביות יש משכורת אחת בלבד, לרוב נמוכה. מכון ירושלים מציג גם מה שהוא מכנה "מדד הפלאפל": ברחביה תשלמו 30 שקל למנה, בגאולה 20 שקל, ובשכונת צור באהר בדרום-מזרח העיר - 10 שקל.
לצד הנתונים הכלכליים, ירושלים גם מדורגת נמוך בתיירות הפנים: רק 9% מהישראלים לנו בה אשתקד, לעומת 39% באילת. גם בקרב תיירים זרים, 33% לנו בירושלים לעומת 41% בתל אביב. ולמרות שכל תייר מכניס בממוצע 1,700 דולר, ולמרות שהעיר מציעה היסטוריה, ארכיאולוגיה ואתרים ייחודיים, ההתחרדות הגוברת מקשה על פיתוח מגזר התיירות.
ניצן חן, שמונה לפני כארבעה חודשים לראש מערך ההסברה והדוברות של עיריית ירושלים, בעבר ראש לשכת העיתונות הממשלתית, מנסה לגבש אסטרטגיה תדמיתית חדשה לעיר. "ירושלים חייבת להישאר גורם מאחד שחוצה זמן וגבולות, כירושלים הנצחית - של זהב בחוסנה, של נחושת בעתיקותה ושל אור בקדושתה", הוא אומר. לדבריו, האסטרטגיה שהוא מוביל מבקשת לשנות את האופן שבו העיר נתפסת - לא רק כמוקד דתי, אלא גם כמרכז מתפתח וחדשני.
על השאלה מה מעסיק את הירושלמים ביומיום, חן משיב: "בראש ובראשונה איכות החיים: עומסי התנועה, אפשרויות התעסוקה והמרחב הכלכלי, החברתי והתרבותי בקהילה ובשכונה. גולת הכותרת של הבירה בשנים הקרובות היא רשת הרכבות המקומית, שתאפשר לכל תושב ניידות וזמינות במקומות מרכזיים". על השאלה מה חשוב יותר, מהירות או דיוק, הוא מצטט את חז"ל: "החיפזון מן השטן. מקצועיות ומהימנות עדיפות על פני מהירות. גם אם לעיתים יש לכך מחיר - זהו מחיר שאני מוכן לשלם".
קול אחר בשיח על ירושלים מגיע מדבריו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת הר עציון, שנאמרו כבר ביום ירושלים תשמ"ח ומצוטטים השבוע מחדש: "חלילה לנו להפוך את ירושלים, במציאות או בתודעתנו, למעוז בלעדי של החברה הדתית, בד בבד עם דחיקתה מהווייתו של שאר הציבור... ההתמקדות בבני העם היהודי עלולה לפגוע במימד האוניברסלי שלה". הסוציולוג פרופ' מנחם פרידמן ניסח את זה אחרת, בדיוק לפני 17 שנים: "החילונים לא מרגישים שירושלים היא שלהם. הם עוזבים אותה. היא נתפסת בעיניהם כעיר שנכבשה מחדש על ידי החרדים".
מהצד שמדגיש את הריבונות, כותב דיוויד וינברג, מנהל שותף במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, כי על ישראל להצהיר בבהירות שירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראלית בלעדית היא המפתח לשלום בעיר, לא מכשול לו. הוא קורא להרחיב את גבולות העיר, לבנות לפחות שישת אלפים יחידות דיור לשנה, להשקיע בשכונות המזרחיות, ואף מציע להציע אזרחות ישראלית ל-400 אלף ערביי ירושלים.
שישים שנה לאיחוד, ירושלים עדיין מחפשת נוסחה שתאחד בין הנתונים הכלכליים הקשים, הפירוד הפנימי בין מגזריה, ובין התדמית שאנשים כניצן חן רוצים להקרין - עיר של קידמה, רב-תרבותיות וחוסן שמוקרן הרבה מעבר לגבולותיה.
שישים שנה לאיחוד, ירושלים עדיין מחפשת דרך לחצות את החומות שבתוכה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה