האדריכל ישראל מאיר גודוביץ, אחת הדמויות הסוערות והמרתקות שצמחו מעולם האדריכלות הישראלית, הלך לעולמו ביום שישי, ערב חג השבועות, בגיל 92. גודוביץ, שכיהן כמהנדס העיר תל אביב בשנים 1999-2000 ולפני כן כארכיטקט הראשי של משרד השיכון, הותיר מאחוריו עשרות פרויקטים בארץ ובעולם, מורשת תכנונית שנויה במחלוקת ובן ממשיך שספד לו במילים שמעמידות את מה שהיה האיש באור ישיר ובלתי מחמיא לאף אחד.
בנו, דקל גודוביץ, פרסם פוסט ספד שהפך לקריאה חובה לכל מי שרוצה להבין מה זה אומר לחיות כאדריכל טוטאלי. "אבא שלי לפני שהיה אבא היה קודם כל אדריכל", כתב דקל. "זה נכון לא רק כרונולוגית. זה לא היה מקום עבודה או מקצוע, זאת היתה שליחות חייו. האדריכלות שלו היתה עבודת קודש למען החברה כולה, במטרה לבנות עבורה מקום טוב יותר, מיוחד יותר, כזה שחרג מנייר השרטוט מעבר לכל הגבולות".
יליד 1934, גודוביץ פעל בשדה האדריכלות המקומית והבינלאומית במשך שבעה עשורים. הוא נודע בסגנון נועז, פיסולי ועתידני, המזוהה ברובו עם זרם הברוטליזם והשימוש בבטון חשוף. אבל מעבר לסגנון - גודוביץ הפך את עצמו לדמות מאבק. בנו תיאר זאת כך: "אבא היה תמיד מעל לחוק. חוק הכבידה, חוקי הבניה, נורמות חברתיות. הוא נסק לגבהים, השתחרר ממגבלות טכניות ובירוקרטיות".
הפרויקט שהביא לו פרסום בינלאומי הוא בית ספר שדה חצבה (1969-1971), קומפלקס מגורים וחינוך במדבר שנראה כמו יצור ממדע בדיוני. גודוביץ עיצב יחידות טרומיות של משושים תלת-ממדיים מבטון, הדומים לחלת דבש. הפתרון הגיאומטרי לא היה אסתטי בלבד - המשושים יצרו הצללה עצמית זה על זה, מנעו קרינת שמש ישירה על החלונות וכללו פתחי אוורור חכמים. פרויקט בולט נוסף הוא אולם הספורט במרכז הקהילתי של מקוה ישראל (1975), שנחשב לאחת מפסגות הבנייה הברוטליסטית בארץ. הבן ציין גם את אנדרטת אוגדת הפלדה בסיני ואת אולם הכדורסל בצמח על שם בנדל כחלק מהמורשת.
אבל גודוביץ לא הגביל את עצמו לישראל. הוא תכנן שני אצטדיוני כדורגל ל-60,000 איש בדרום אפריקה, מבני ציבור ומסחר במוסקבה ובניו יורק, יישובים חדשים מקצרין שבגולן ועד לתכנון ישובים עבור המגזר הבדואי בנגב. בנו תיאר את הרוחב הכמעט אבסורדי של פעילותו: "אדריכלות טוטאלית כזו שמתחילה בבוקר בבטון ומסתיימת בלילה מאוחר בעיצוב כסא עץ".
תל אביב היתה המרכז. גודוביץ נולד בה, למד בה, עבד וגר בה. היחסים שלו עם העיר הגיעו לשיאם כשמונה לתפקיד מהנדס העיר. בתפקיד זה טבע את המונח "העיר ההיסטורית" של תל אביב, הגדיר מחדש את גבולות השימור והפיתוח, עבד מול ראש העירייה רון חולדאי על גיבוש חזון הפיתוח העירוני, וניסה לקדם מהלכים שחרגו בהרבה מניהול שוטף. אחד מהם: ניסיון לכרות ברית ערים תאומות בין תל אביב לעזה, "בימים שעוד אפשר היה להאמין בכך", לדברי בנו.
הרשימה של מי שגודוביץ פגש לא פחות מפתיעה. כילד לקח את בנו לפגישה עם מנחם בגין בדירתו הצנועה בתל אביב. שיתף פעולה עם שלמה להט (צ'יץ') בפרויקטים בשכונת התקווה. ניהל מגעים מקצועיים מול ראש עיריית מוסקבה. ועבד עם איש העסקים שבתאי קלמנוביץ', מבלי שידע אז שמדובר במרגל.
אופיו הבלתי קונפורמיסטי הוביל אותו גם לטלוויזיה. ב-2015 השתתף בעונת הוי.איי.פי השנייה של "האח הגדול". הוא לא החזיק מעמד. לאחר עשרה ימים בלבד פרש מיוזמתו, כי המסגרת הסגורה של הבית לא התאימה לאיש שסירב כל חייו לעמוד בגבולות שהציבו לו אחרים. תפיסת עולמו גובשה כבר לפני שבעה עשורים בספרו, שבו ניתח את האדריכלות כזירת מאבק בין החלום התכנוני לבין החוק היבש. הספר, לפי הדיווחים, עדיין נלמד במוסדות אקדמיים.
בשנה האחרונה לחייו חזר גודוביץ לאתר אנדרטת אוגדת הפלדה בסיני, יחד עם בנו, לקראת מהלכים לשימורה וחידושה. "הדבר הפיח בו חיים ותקווה", כתב דקל. הלוויה התקיימה ביום ראשון. השבעה נערכת בבית גודוביץ, ברחוב דב הוז 20 בתל אביב.
האדריכל ישראל גודוביץ שימש כיו"ר אגודת האדריכלים ולאורך שבעה עשורים הותיר חתימה אדריכלית שמשתרעת ממדבריות הנגב ועד לאצטדיוני דרום אפריקה - ולפי בנו, ניסה כל הזמן לעשות את הבלתי ייאמן, ובדרך כלל הצליח.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה