איראן מסרבת לחתום: "ארה"ב חזרה בה מהבנות שהושגו"

המשא ומתן על הסכם גרעין עם איראן נקלע למשבר, לאחר שאיראן הודיעה למתווכים בצורה ברורה שלא תחתום על ההסכם בנוסחו הנוכחי. גורם איראני בכיר טוען כי הממשל האמריקאי נסוג משתי הבנות מרכזיות שכבר הושגו במסגרת המו"מ. על פי הגורמים האמריקאיים המעורים בפרטי השיחות, 95% מסעיפי ההסכם כבר הושלמו - אך בפועל הפערים בין הצדדים רחוקים מגישור.

שתי ההבנות שבמחלוקת נוגעות לנושאים רגישים במיוחד. הראשונה עוסקת בשחרור הנכסים האיראניים המוקפאים, שמוקפאים מזה שנים ואיראן מבקשת לשחרר אותם כחלק מכל הסדר אפשרי. השנייה נוגעת להיקף הפסקת האש בדרום לבנון - ובמרכז הסכסוך על סעיף זה עומדת ישראל, שלוחצת להכניס לטקסט ההסכם סעיף שיאפשר לה להמשיך ולפעול צבאית באזור גם לאחר ההסכם.

לפי אותם גורמים, הסרת המצור הימי האמריקאי מותנית בכך שאיראן תפתח בפועל את מצר הורמוז. זה לא פורמליזם טכני - מדובר בסוגיית ביטחון שמשפיעה ישירות על זרימת הנפט העולמית ועל מאזן הכוחות האזורי. איראן מחזיקה ביכולת לסגור את המצר, ולאמריקאים ברור שהם לא רוצים לוותר על הקלפה לפני שהכרטיס ממש מונח על השולחן.

לפי הגורם האיראני הבכיר, טהרן רואה בארה"ב את הצד שחזר בו מדברים שכבר סוכמו. מבחינת איראן, מדובר בהפרת אמון חמורה, ולא בפרשנות שונה של הטקסט. המתווך בין הצדדים הוא פקיסטן, שדרכה מתנהלים חילופי המסרים - אך גם ערוץ תקשורת זה מלווה בספקנות גלויה מצד טהרן. לפי סוכנות תסנים האיראנית, "לאיראן אין שום אופטימיות כלפי ארה"ב. חילופי המסרים דרך המתווך הפקיסטני מתבצעים תמיד תוך הבעת ספק בממשל האמריקני".

הסוכנות האיראנית הוסיפה בצורה ישירה: "עד כה לא הושג הסכם סופי, והאתגרים בכמה סעיפים נמשכים". הלחץ הישראלי על ניסוח סעיף הפסקת האש הוא גורם מרכזי בסבך: ישראל דורשת שגם אם תיחתם הפסקת אש, תישמר לה הזכות לפעול צבאית בדרום לבנון בנסיבות מסוימות - דרישה שמקשה מאוד על הגעה לנוסח מקובל על טהרן.

מבחינת לוחות הזמנים, ההערכה של הגורמים האמריקאיים היא שיידרשו חמישה עד שישה ימים עד שאישור חמינאי יתקבל. זה לא עניין בירוקרטי בלבד. חמינאי הוא נקודת הכשל האמיתית בכל מהלך כזה - כל שינוי, ולו קל, בנוסח ההסכם ידרוש שוב את הסכמתו האישית. כלומר, אין כאן צוות מו"מ שיכול לסגור את הפינות בעצמו.

המשמעות המעשית של זה היא שהמשא ומתן מנוהל לפי קצב שנקבע בטהראן, לא בוושינגטון. כל פשרה קטנה שהמשלחת האיראנית מסכימה עליה צריכה לחזור לאישור העליון - ורק אז אפשר להתקדם. זה מאפיין של משטר שבו הכוח לא מבוזר, וגם מנגנון שמאפשר לאיראן למשוך זמן מבלי לשלם על כך מחיר דיפלומטי.

הסוגייה של המצור הימי היא אחת הרגישות בהסכם. מבחינה אמריקאית, הדרישה שאיראן תפתח את מצר הורמוז לפני שהמצור מוסר נובעת מכשל עמוק שחזר על עצמו בעבר: הסרת לחץ מוקדמת בתמורה להבטחות שלא מומשו. הפעם, לפחות בשלב זה, נראה שהגישה שונה.

האווירה הכללית בין ארה"ב לאיראן רחוקה מחמה. חוסר האמון האיראני בממשל האמריקני הוא לא חדש, אך הטענה על נסיגה מהבנות שכבר הושגו - בנושא הנכסים המוקפאים ובנושא הפסקת האש בדרום לבנון - מקשה עוד יותר על חידוש המו"מ בקרוב.