קו 405 של אגד נסע לאחרונה. בתחילת החודש סיימה החברה את פעילות הקו ההיסטורי שחיבר במשך 93 שנים את ירושלים ותל אביב. לא מדובר בעוד קו אוטובוס שנסגר בשקט. מדובר בשלט דרך של ממש בתולדות התחבורה הציבורית בישראל.
הסיבות הפרוזאיות למדי: מעט מדי נוסעים, ויותר מדי חלופות. הרכבת המהירה, קווים מהירים אחרים, ושינוי ההרגלים של הנוסעים עשו את שלהם. אגד פרסמה הודעה בפייסבוק שהזמינה את הציבור לשתף זיכרונות. מה שקרה אחר כך לא ממש הפתיע, אבל הזכיר כמה עמוק מושרש הקו הזה בתודעה הישראלית.
הקו לא תמיד נקרא 405. בתקופת המנדט הבריטי הוא פעל תחת השם S26. עם קום המדינה קיבל את המספר 401, ובשנת 1974 שונה שמו ל-405, השם שתחתיו הוא מוכר לדורות של ישראלים. לפי אגד, הקו היה בין הגורמים המרכזיים להקמת החברה עצמה בשנת 1933. כלומר, הקו קדם למדינה בשני עשורים.
הנסיעה בין שתי הערים הגדולות לא תמיד נראתה כמו שהיא נראית היום. מיכה דוידוב, שאביו היה ממקימי אגד, תיאר את האוטובוסים הראשונים: "הנהג היה יושב על המנוע, ברזנט היה עף על השמשה, הגה לסובב שני אנשים, הדרך לתל אביב דרך הר טוב, חולדה, רחובות". רובי ניתאי הוסיף הקשר גיאוגרפי שרבים כבר שכחו: עד ה-11 ביולי 1978, יום פתיחת כביש 1 דרך לטרון, הדרך עברה בנתיב ארוך ועקלקל הרבה יותר.
איל יהוד הביא זיכרון של ממש מעולם אחר: "זוכר את הירדנים יורים עלינו בלטרון. וזה אחרי שקנינו גזוז בנוף איילון". כרמל דוכס זכר את הגרסה המאוחרת יותר, עם האוטובוס הדו-קומתי: "הכי מפחיד היה לנסוע בקו הזה עם האוטובוס קומותיים. ישבת למעלה, הרגשת כאילו עוד ברקס חזק של הנהג ואתה מתעופף דרך הזגוגית". אגם ליבי תיארה את הממד החברתי: "הייתי נוסעת המון לירושלים לבד, אבל לא הייתי אף פעם לבד, כי תמיד היו אנשים לשיחה כל הדרך".
בין כל הזיכרונות הנוסטלגיים יש פרק אחד כבד במיוחד. ביום חמישי, 6 ביולי 1989, בוצע באוטובוס 405 אחד הפיגועים הקשים בתולדות קו זה. המחבל עבד אל-האדי ע׳נאיים, איש הג׳יהאד האסלאמי, תקף את הנהג בעת שהאוטובוס נסע ליד נווה אילן, תפס את ההגה, סובב אותו ימינה ודרדר את האוטובוס לתהום בעומק של כ-100 מטרים. בפיגוע נהרגו 16 נוסעים.
הפרק הזה לא נגמר ב-1989. שנים לאחר מכן שוחרר ע׳נאיים במסגרת עסקת שליט, חרף התנגדות חריפה מצד הפצועים ומשפחות הנספים. הזיכרון של הפיגוע נותר צלקת קשה בתולדות הקו, ויש שאמרו שהוא שינה לנצח את תחושת הנסיעה הבין-עירונית בישראל.
מה שמעניין בסיפור הזה הוא שמשך השנים 405 לא נסגר בגלל טרור, לא בגלל מלחמות ולא בגלל כבישים שנחסמו. הוא נסגר בגלל הצלחה: ישראל בנתה תשתיות תחבורה טובות יותר, הרכבת המהירה לירושלים הפכה לאלטרנטיבה ריאלית, ונוסעים פשוט בחרו בדרכים אחרות. מבחינה מסוימת, סגירת הקו היא עדות להתפתחות, לא לקריסה.
אגד לא הכריזה על תוכניות להנציח את הקו בדרך ממשית כלשהי מעבר לפוסט הפייסבוק. אם שוקלים איך מכבדים 93 שנה של שירות, אפשר רק לנחש שהתשובה היא שתישאר בזיכרון הקולקטיבי של כל מי שנסע בו פעם, בקצה המושב, בחלון, עם קפה בקרטון, בדרך מהבית לבית.
קו 405 הוא תזכורת שגם הדברים שנדמים קבועים ביותר בנוף הישראלי הם בסופו של דבר זמניים, ושהתקדמות עולה לפעמים בגעגוע.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה