צה"ל כבש מחדש את מבצר הבופור בלבנון

שר הביטחון ישראל כ"ץ הודיע כי כוחות צה"ל כבשו מחדש את רכס הבופור בדרום לבנון, ויישארו בו כחלק מאזור הביטחון שישראל מקיימת באזור. "לוחמינו הגיבורים כבשו את הבופור פעם נוספת ויישארו שם", מסר כ"ץ.

כ"ץ פותח מתקפה על שופטי נתניהו: "אבסורד שחייל להיפסק"צילום: ישראל כ"ץ

ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא שהודיע רשמית על הכיבוש, וכינה אותו "שלב דרמטי ושינוי דרמטי במדיניות". לוחמי חטיבת גולני הניפו על רכס הבופור את דגל מדינת ישראל ואת דגל החטיבה - אותה חטיבה שכבשה את המוצב גם ב-1982, בפתיחת מלחמת לבנון הראשונה. נתניהו חשף כי כוחות צה"ל חצו את נהר הליטני ותפסו שטחים שולטים בדרום לבנון, וכי הורה לצבא להמשיך ולהרחיב את הפעילות: "ההנחיה שלי היא להעמיק ולהרחיב את האחיזה שלנו." ראש הממשלה הציג גם נתונים על היקף הפגיעה בחיזבאללה: מתחילת המלחמה חוסלו 8,000 מחבלים, מאז תחילת מבצע "שאגת הארי" - 3,000 נוספים, ובחודש האחרון בלבד כ-700.

לצד כיבוש הבופור, התיר דובר צה"ל לפרסם כי כוחות אוגדה 36 חצו את נהר הליטני וכבשו גם את מרחב נחל הסלוקי בדרום לבנון. נתניהו ביקש לשבור את הנרטיב שהציבור אינו מודע להישגי הלחימה, וסיפר כי לוחמים בגבול הצפון אמרו לו: "ספר לעם ישראל מה אנחנו עושים פה. ראש הממשלה, הציבור לא יודע איזה הישגים יש לנו." ראש הממשלה הוסיף: "היום חזרנו לבופור אחרת. חזרנו מאוחדים, נחושים, חזקים מאי פעם."

התזמון אינו מקרי. חיזבאללה חגג בשבוע שעבר את מה שהוא מכנה "חג השחרור וההתנגדות" - יום השנה ה-25 לנסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000. החגיגות בקרב הארגון נקטעו בידיעה שהרכס שהפך לסמל הניצחון שלו נמצא שוב בידי ישראל.

הבופור הוא אחד מהאתרים הטעונים ביותר בזיכרון הישראלי. המבצר הצלבני הממוקם על רכס מצוי בגובה אסטרטגי ושולט על שטחים נרחבים בדרום לבנון ובצפון ישראל. השליטה בו מספקת יתרון מבצעי משמעותי לכל מי שמחזיק בו.

ההיסטוריה הצבאית של המוצב טבועה עמוק בתודעה הישראלית. בקרב של יוני 1982, בפתיחת מלחמת לבנון הראשונה, הסתערו לוחמי חטיבת גולני על המוצב המבוצר ושישה מהם נהרגו בלחימה. גם במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 פעלו כוחות צה"ל באזור. יוסי אמרוסי, בכיר שב"כ לשעבר, הסביר מדוע המיקום חשוב כל כך: "מי שמחזיק בבופור נהנה מיתרון מודיעיני וצבאי משמעותי", ולדבריו כיבוש המוצב נועד "לפגוע בתשתיות חיזבאללה ובאיומים על ישובי הצפון."

הנסיגה מלבנון במאי 2000, בהחלטתו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק, הפכה לאחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בדיון הביטחוני הישראלי. חיזבאללה ניצל את הנסיגה כדי להציגה כניצחון צבאי, לבסס את מעמדו הפוליטי בלבנון ולצבור כוח לאורך שני העשורים שלאחר מכן.

כ"ץ הדגיש את הפרדוקס שבמועד: בדיוק כאשר חיזבאללה מציין את "יום השחרור", מתבצעת פעולה שהופכת את הנרטיב שלו על ראשו. ה"שחרור" שהארגון חגג - נסיגת ישראל מהשטחים שכבשה - מתבטל בפועל עם החזרה לאותם עמדות.

אזור הביטחון שישראל מקיימת בדרום לבנון הוא תוצאה של מבצע צבאי נרחב שהחל בעקבות מתקפת חיזבאללה על צפון ישראל. ישראל הודיעה כי לא תסוג מהאזור עד שתובטח ביטחונה של הגליל, ובניגוד להסכם הפסקת האש שנחתם, מחזיקה בנקודות אסטרטגיות מספר לאורך הגבול.

החזרה לבופור מסמלת יותר מצעד טקטי. היא מהווה הצהרה שישראל מנהלת את שאלת הנוכחות בדרום לבנון על פי שיקוליה הביטחוניים, ולא על פי לוחות זמנים שנקבעו בהסכמים. מי שמכיר את הוויכוח הפנימי בישראל על הנסיגה מ-2000 מבין שיש כאן גם מסר פנימי: אותה נסיגה שהציגו מבקריה כטעות היסטורית - לא תחזור.

כ"ץ לא פירט את מספר הכוחות הנמצאים ברכס או את טיב הנוכחות הצבאית, אך המסר הפוליטי היה חד: הבופור אינו נקודת עבר, אלא חלק מהמציאות החדשה שישראל מעצבת בצפון.

חיזבאללה הגיב על כיבוש הבופור בהרחבת הירי לעבר הצפון: בצהרי יום ראשון שוגרו רקטות לעבר עכו, נהריה, וירי בלתי פוסק לעבר קריית שמונה. לא דווח על נפגעים בצד הישראלי מהשיגורים הללו, אך תושבי הצפון חוו עוד יום של ריצות למרחבים המוגנים.