חמינאי מאיים על האיראנים: "מי שמעורר תסכול משרת את האויב"

המנהיג העליון של איראן, מוג'טאבה חמינאי, פרסם אזהרה חריפה לעם האיראני: כל פעולה שמעוררת תסכול בקרב הציבור אינה נייטרלית. לדבריו, היא משרתת ישירות את אויבי המדינה.

צילום: צילום: Erfan Kouchari / CC BY 4.0 / ויקימדיה קומונס

הניסוח שבחר חמינאי אינו מקרי. הוא לא אמר "ביקורת", הוא לא אמר "מחאה", הוא לא אמר "אופוזיציה". הוא אמר "תסכול" - מילה רחבה מספיק כדי לכסות כמעט כל צורת התנגדות לשלטון. זו לא הזהרה לאויבים מבחוץ. זו הזהרה לאזרחים מבפנים.

הרקע לנאום אינו מנותק מהמציאות שבה שרויה איראן בתקופה האחרונה. המדינה מתמודדת עם לחץ כלכלי כבד, סנקציות בינלאומיות, ומתח פנימי שלא שכך מאז גל המחאות שהוצת לפני שנים על רקע מותה של מהסא אמיני. השלטון מחפש כל הזדמנות לנרמל את השתקת הקולות הביקורתיים תחת מעטה לאומני.

כשמנהיג עליון קובע שתסכול ציבורי שווה ערך לסיוע לאויב, הוא למעשה מעניק לגיטימציה למנגנוני האכיפה לפעול נגד כל מי שמביע אי-שביעות רצון - גם אם הוא לא עשה דבר מלבד לדבר. המסר לשוטר, לשופט, למודיעין הוא פשוט: מי שמתלונן, מי שמפיץ ספק, מי שמייאש - הוא כלי בידי האויב.

הניסוח "מערערת את החוסן הלאומי" הוא כלי משפטי מוכר בארסנל של משטרים אוטוריטריים. הוא מאפשר להפליל אנשים לא על מה שעשו, אלא על מה שגרמו לאחרים להרגיש. זו שיטה שנוסתה ברוסיה, בסין, ובמדינות אחרות שבהן הביקורת על הממשל הפכה לעבירה פלילית.

מה שמעניין במיוחד הוא שחמינאי בחר לנאום כך עכשיו. האיראנים חיים תחת אינפלציה משתוללת, מטבע שמאבד ערכו, ומערכת אנרגיה שמתפוררת. תסכול הציבור האיראני אינו תוצאת הסתה זרה - הוא תוצאת כשל ממשלי מתמשך. האזהרה של חמינאי אינה ניסיון לפתור את הבעיות האלה. היא ניסיון להפוך את הדיבור עליהן לבעיה.

ברמה האסטרטגית, הצהרה כזו מלמדת גם על עצבנות. משטר שמרגיש איתן בסיסו אינו צריך לציין שתלונות הן בגידה. ההצהרה עצמה היא הודאה שיש לה ממה לחשוש. כשמנהיג מגדיר "תסכול" כאיום ביטחוני, הוא מגלה שהוא יודע שהתסכול קיים - ושהוא גדול.

כרגע לא ידוע אם ההצהרה תתורגם לצעדים חקיקתיים חדשים או להידוק פיזי נוסף של האכיפה ברחוב. אבל בהתחשב בכך שהמשטר האיראני נוהג לראות בנאומי המנהיג העליון הנחיות מחייבות, ספק אם הדברים נשארו רק ברמת ההצהרה.