צה"ל כבש שוב את הבופור, אך החשש מהסתבכות בלבנון גובר

צה"ל כבש מחדש את מוצב הבופור במסגרת המאבק מול חיזבאללה בלבנון, אבל המהלך הצבאי הזה מעלה שאלה כבדה מאוד: מה קורה ביום שאחרי? ישראל עלולה למצוא את עצמה שוב תקועה בלבנון, במלכוד שממנו ניסתה להימנע במשך עשרות שנים.

כך טוענת ד"ר ענת הוכברג-מרום, המזהירה שהשהות הצבאית בלבנון יכולה אומנם לשפר את ההגנה מפני איומי חיזבאללה בטווח הקצר, אבל במחיר כבד: הגברת החיכוך עם וושינגטון, סיבוך המגעים הדיפלומטיים מול איראן, והידרדרות להתבוססות צבאית ארוכת שנים ומדממת - בדיוק כמו זו שישראל חוותה בין 1982 ל-2000.

על פי ניתוחה, כיבוש שטח אינו מספק מענה מלא למרחב האיומים, ובוודאי שאינו משקם את כושר ההרתעה של ישראל שנשחק בשנים האחרונות. כפי שהדגיש ראש אמ"ן לשעבר תמיר הימן, כיבוש מעוזי חיזבאללה לא ינטרל את איום המל"טים ורחפני הנפץ או את האש לעומק יישובי הצפון. ובינתיים, ככל שצה"ל מעמיק את התבססותו, כך גדל הסיכון שהסכסוך ישתנה מהגנה על גבולות לכפייה אזורית ממושכת.

הכתב הצבאי אבי אשכנזי מוסיף ממד נוסף לתמונה המורכבת הזו: "איראן באמצעות חיזבאללה מנסה לטרפד את המהלך מול לבנון. היא מעוניינת שגורלם יוקשר זה בזה." לדבריו, האיראנים הם אשפים במשחק המו"מ, ואילו האמריקנים מתקשים להבין את המשחק הזה: "הם משחקים משחק קלפים בלי קלפים."

לבנון כבר אינה סתם זירת לחימה. כלכלתה התכווצה בכ-34% בין 2019 ל-2024, הנזק הכלכלי מוערך ב-14 מיליארד דולר, ומערכות החשמל, הבריאות והמים קרסו. חיזבאללה כופה על המדינה השברירית הזו קריסת מערכות כוללת בשליחות איראנית. מצב זה יוצר בו זמנית סכנה אסטרטגית והזדמנות היסטורית לישראל: הסכנה היא שהכאוס הלבנוני יתגלגל לפתחה ויעצים את האיום; ההזדמנות היא למנף את הלחץ הפנימי והבינלאומי על חיזבאללה למהלך מדיני כפוי שיעצב מחדש את משוואת הביטחון בצפון.

השילוב בין המערכה בלבנון לבין המתיחות הגוברת בין ארה"ב לאיראן הופך את לבנון ל"נקודת רתיחה אסטרטגית", שבה מתמזגים שלושה כוחות: המעמד הצבאי של ישראל, הישרדותו של חיזבאללה, והמו"מ בין וושינגטון לטהרן. חיזבאללה הוא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של טהרן מחוץ לגבולותיה, ומשמש שחקן קדמי שמסוגל להטיל עלויות כבדות על ישראל תוך השפעה ישירה על הערוץ הדיפלומטי בין שתי המעצמות.

כל הסלמה בלבנון יוצרת לפיכך "אפקט דומינו": הקשחת עמדות איראניות, הרחבת העימות האזורי, והצדקת מהלכים ישראליים להעמקת פריסת הכוחות. במקביל, חוסר היציבות בלבנון מחריף את לחץ הפליטים, מגביר את התנודתיות העדתית ומעמיק את חששות הממשלה המקומית הן מנקמה איראנית והן מהתבססות ישראלית בשטחה.

ישראל מצויה במלכוד כפול: מצד אחד, היא נדרשת לתאם כל מהלך צבאי עם וושינגטון, שרואה בחיזבאללה בראש ובראשונה מנוף איראני שעלול לסכן את חופש השיט במצר הורמוז. מצד שני, ישראל רואה בארגון איום ישיר, מיידי וקיומי. פער האינטרסים הזה סודק את האמון בין הצדדים, מגביר אי-ודאות ומוביל ללחצים אמריקאיים לריסון הכוח בדיוק ברגעים שבהם ישראל שוקלת פעולה התקפית רחבה.

ככל שגוברת ההסלמה, פוחתת הסבירות להצלחת שיחות התיווך שנערכו השבוע בוושינגטון. ד"ר הוכברג-מרום מסכמת: עוצמתה של ישראל אינה נמדדת רק ביכולת המוכחת שלה לפעול - אלא גם בתבונה לבחור כיצד, ובעיקר מתי, לא לחזור על טעויות העבר.