סקרי הבחירות בישראל: כמה אפשר לסמוך עליהם ולמה הם בכל זאת חשובים

אם ראיתם השבוע סקרי בחירות ותהיתם כמה אפשר לסמוך עליהם, התשובה הקצרה היא: לא הרבה. הסיבה הארוכה מלמדת משהו מעניין על האופי המשונה של הפוליטיקה הישראלית. ניתוח שנערך לקראת הבחירות הצפויות בסוף אוקטובר מראה שסקרים שנערכים כ-150 יום לפני יום ההצבעה מחטיאים את התוצאה הסופית בפער מצטבר של יותר מ-30 מנדטים.

זה לא מספר שאפשר להתעלם ממנו. הכוונה היא שאם לוקחים כל מפלגה ובודקים כמה מנדטים חזו לה הסקרים לעומת כמה היא קיבלה בפועל, הסכום הכולל של הטעויות עולה על שלושים מושבים. בבחירות 2022 כמעט לא הייתה מפלגה אחת שהסקרים ניבאו לה נכון את התוצאה. מרצ, לדוגמה, נשארה מחוץ לכנסת למרות שסקרים שיוו לה חמישה מנדטים. טעות של חמישה מושבים לבדה.

בבחירות 2021 המצב היה אף חמור יותר. הטעות הממוצעת של הסקרים 150 יום לפני ההצבעה עמדה על כ-50 מנדטים. חלקית הסיבה לכך היא שבאותה תקופה הבחירות עצמן עוד לא הוכרזו רשמית. הן הוחלט בדצמבר ונערכו במרץ, כלומר בתקופה המקבילה לזו שבה אנחנו נמצאים היום, הציבור בקושי חשב על השאלה למי יצביע.

למה זה קורה? ישראל היא מקרה מיוחד בעולם. בבריטניה שואלים בוחר למי הוא מצביע, והוא עונה: לשמרנים או ללייבור. בגרמניה יש כמה אפשרויות קבועות. בישראל שום דבר לא קבוע, הכול נע ומשתנה. קשה לזהות הבדלים אידיאולוגיים בין המפלגות, וקשה לבוחרים להחליט למי ללכת. כדוגמה: ד"ר עליזה בלוך, לשעבר ראשת עיר בית שמש, מוצגת כמי שמכרה עמדותיה בשדה הפוליטי ועוד שוקלת לאיזו מפלגה לפנות. "אני מקבלת הצעות ואני בצומת של קבלת הכרעה. אני אהיה במקום שבו ארגיש משמעותית ואהיה שם בכל הכוח", אמרה. לא הצעה אחת משמפלגה שקרובה לה אידיאולוגית, אלא הצעות מכמה מפלגות בבת אחת.

לצד כל הטעויות, יש נתון אחד שהסקרים המוקדמים כן מצליחים לחזות בסבירות סבירה: כוחו הכולל של הגוש שיקים את הקואליציה. ב-2021, 150 יום לפני הבחירות, נתנו הסקרים לקואליציה שקמה בסוף כשני מנדטים יותר מהתוצאה שקיבלה בפועל. ב-2022 הסקרים נתנו לקואליציה כחמישה מנדטים פחות מהתוצאה הסופית. פער של 2-5 מנדטים עדיין יכול להכריע בחירות, אבל הוא נותן לפחות אינדיקציה לאן הרוח נושבת.

ויש טעות שיטתית נוספת שחשוב להכיר: בבחירות 2022 כל הסוקרים ללא יוצא מן הכלל העריכו שהקואליציה תקבל פחות ממה שקיבלה בפועל. זו לא הייתה טעות מקרית של סוקר אחד. זו הייתה שגיאה משותפת וקבועה של כל הענף. ממוצע הסקרים, שאמור לאזן בין טעויות לכיוונים שונים, לא יכול לתקן דבר כשכולם טועים לאותו כיוון.

עם זאת, מי שחושב שהסקרים בשלב הזה מיותרים לגמרי טועה. הם כלי עבודה מרכזי עבור שחקנים פוליטיים. דוגמה מהזמן האחרון: חילי טרופר הגיע למסקנה שיש לפרוש מכחול לבן של בני גנץ לאחר שהעריך ש"השפעה משמעותית אינה אפשרית יותר". ההחלטה הזו לא נפלה מהשמיים. היא נפלה על רקע נתוני הסקרים שמראים את מצבה של המפלגה. ללא סקרים, טרופר לא היה יודע שגנץ כבר אינו גדול מספיק, ואולי היה נסחף לבחירות ומוצא את עצמו מחוץ לכנסת.

באופן דומה, לפיד החליט לחבור לבנט בין היתר בגלל הנתונים. איזנקוט החליט בינתיים שלא להצטרף. גלעד ארדן מתלבט מה עושה. כולם מסתכלים על אותם מספרים ומקבלים החלטות. הסקרים אינם רק שיקוף של המציאות הפוליטית, הם גם מעצבים אותה. הם דוחפים מפלגות להתאחד או להתפצל, ומשפיעים על הנושאים שאליהם הציבור מפנה תשומת לב.

הניתוח התבסס על כ-20 סקרים שנאספו דרך כמה פאנלים, חלקם בהזמנת המכון למדיניות העם היהודי. הסקרים עוברים פיקוח סטטיסטי עצמאי. מה שבטוח הוא שהפריסה המלאה של המפלגות טרם הובהרה, ועמדות רבות עוד לא נחשפו. ככל שמתקרבים ליום הבחירות, כך הפערים בין הסקרים לתוצאות בפועל נוטים להצטמצם. הבחירות צפויות להיערך בסוף אוקטובר אם יתקיימו במועדן.