המשנה למלך ירדן, הנסיך מואנס, פתח גזר על ישראל. בראיון שנתן ל"ניו יורק טיימס" הוא תיאר את הדאגות הישראליות מפני המדיניות האמריקאית כלפי איראן כ"בהלה מוזרה" - ותקף ישירות את יכולת השיפוט של המערכת הישראלית.
"יש איזו בהלה מוזרה בתוך המערכת הישראלית", אמר מואנס, "שבה מניחים שכל דבר שנשקל ושעשוי להועיל לאיראן אכן יקרה - אבל שזה יקרה מבלי שהאיראנים ישנו שום התנהגות מצדם". הדברים מכוונים ישירות לגל החרדות בירושלים סביב הפתיחות האמריקאית לדיאלוג עם טהראן.
מואנס לא עצר שם. הוא פירק את מקור החרדה הישראלית למה שהוא רואה כבעיה יסודית יותר: "אני מוצא את כל גל ההיסטריה הזה בישראל מעט מוזר, משום שלדעתי הוא נובע מחוסר אמון". כלומר - הבעיה אינה המדיניות האמריקאית, אלא חוסר האמון הישראלי בוושינגטון די סי.
ואז הגיעה האמירה המרכזית של הראיון: "ואני חושב שארצות הברית הרוויחה ביושר את אמונו של האזור הזה בעולם". זוהי הצהרה מאוד לא מובנת מאליה מפי מנהיג ערבי - אבל גם שגר מסר ברור: ירדן, שכנתה הקרובה של ישראל, בוחרת לעמוד לצד וושינגטון בסכסוך התפיסתי הזה.
מה שמואנס מציע בפועל הוא מסגרת קריאה אחרת לגמרי למה שקורה: אמריקה לא נותנת לאיראן מתנה, היא מנהלת מו"מ שבו ניתנות ונדרשות הדדיות. הנחת הבסיס הישראלית - שכל ויתור אמריקאי הוא חד-כיווני - נראית בעיניו שגויה מיסודה.
הביקורת מגיעה מרקע לא מבוטל. ירדן שומרת על גבול ארוך עם ישראל, חיה צל באיום הישיר של איראן ושלוחותיה, ונמצאת על קו החזית של כל הסדר אזורי אפשרי. כשמואנס אומר שהוא אינו חרד מהמדיניות האמריקאית - זו עמדה של מי שיש לו מה להפסיד לא פחות מישראל.
בממשלת ישראל לא פורסמה תגובה רשמית לדבריו. אך ההקשר ידוע: ירושלים מביעה חשש גלוי מכל הסכם גרעיני אפשרי בין וושינגטון לטהראן, ורואה בכל פתיחות אמריקאית כלפי איראן סיכון קיומי שאמריקה מתמחרת בחסר.
הפער בין שתי נקודות המבט הוא עמוק. ישראל רואה את איראן כאויב שאיננו בר-שינוי, שכל הקלה בלחץ עליו מתורגמת ישירות לסיכון ביטחוני. ירדן - לפחות בפי מואנס - רואה תהליך דיפלומטי שיכול להניב שינוי התנהגות, ומאמינה שוושינגטון מסוגלת לנהל אותו.
מה שמואנס לא אמר, אך ברור מן הרקע: הוא מדבר מתוך אינטרס ירדני מובהק בייצוב האזור, ולא בהכרח מתוך תמימות לגבי הכוונות האיראניות. השאלה האמיתית היא האם הוא צודק שיש הבדל בין "ירוויח איראן" לבין "יישנה התנהגות" - ועל זה, לישראל ולירדן, תשובות שונות לגמרי.
הדברים מוסיפים קול ערבי רשמי ומשמעותי לדיון על הגישה האמריקאית לאיראן, ומחזקים את הפיצול הגובר בין ירושלים לשאר בנות הברית האזוריות בשאלה כיצד נכון לקרוא את המהלכים מוושינגטון.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה