בשווייץ הוחלט השבוע על הקמת מנגנון חדש ל"תיאום ומניעת חיכוך" בלבנון. על הנייר מדובר בגוף טכני שנועד לסייע ליציבות האזורית. אבל מאחורי הניסוח המדיפלומטי המוקפד מסתתרת עובדה שמומחים מגדירים כמטלטלת: איראן וקטאר הפכו לשותפות רשמיות במנגנון שנועד לייצב את לבנון. לא כחשודות, לא כגורמים שיש לרסן, אלא כשחקניות לגיטימיות שיושבות סביב השולחן.
אבירם בלאיש, סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, לא מסתיר את הדאגה. לדבריו, חיזבאללה נותר הזרוע המרכזית של איראן במזרח התיכון, וכל הסדר שאינו מחליש אותו בפועל מעניק לטהראן הזדמנות לשקם את מנגנון ההשפעה החשוב ביותר שלה באזור. "הפסקת אש שאינה מטפלת בחיזבאללה אינה עוצרת את המלחמה הבאה", הוא אומר. "היא מאפשרת לאיראן לשקם את הכלי שנועד לנהל אותה".
בלאיש מוסיף שהמסגור הנכון של הסכסוך הוא "ישראל ולבנון מול איראן הפועלת באמצעות חיזבאללה", ולא ישראל מול חיזבאללה בלבד. ההבחנה הזאת אינה סמנטית. מי שמגדיר את חיזבאללה כשחקן עצמאי מתעלם מהמימון, מהנשק ומהפיקוד שמגיעים ישירות מטהראן. ומי שמעניק לאיראן מקום בגוף שנועד לייצב את לבנון, בפועל מאשר את ההשפעה האיראנית שם, בדיוק ההפך מהמטרה המוצהרת.
הביקורת לא מכוונת רק לוושינגטון. ממשל טראמפ, שבו סגן הנשיא ואנס מוביל קו של צמצום מעורבות אמריקאית, מעביר מסר ברור: לא עוד בידוד של איראן אלא שילובה. לא עוד הרחקתה ממוקדי ההשפעה אלא הכנסתה אליהם. מדינות פועלות לפי האינטרסים שלהן, ואמריקה אינה חריגה. השאלה החריפה יותר היא מדוע ישראל בחרה לשתוק.
מאז הוכרז על המנגנון החדש, לא נשלחו משלחות חירום לקונגרס, לא גויסו ידידי ישראל בארצות הברית ולא נשמעה מחאה חריפה מהדרג המדיני. אם איראן היא האיום הקיומי הגדול ביותר על ישראל, כפי שהממשלה חוזרת ואומרת במשך שנים, כיצד ייתכן שמתן מעמד רשמי לאיראן בזירה הלבנונית אינו גורר תגובה חסרת תקדים? שתיקה כזאת, כך נטען, משדרת חולשה. וחולשה מזמינה לחץ.
המומחים מזהירים שהמודל הלבנוני עלול להפוך לתבנית. תחילה בלבנון, אחר כך בעזה, אחר כך ביהודה ושומרון. כל פעם בשם היציבות, כל פעם בשם מניעת החיכוך, כל פעם עם קצת פחות חופש פעולה לישראל וקצת יותר לגיטימציה לאויביה. ההשוואה ההיסטורית שעולה בהקשר הזה היא למדיניות הפייסנות של 1938, לא כזהות בין המשטרים, אלא כדפוס חוזר של מתן מקום לתוקפן בשם היציבות.
הטענה המרכזית היא פשוטה: מי שהקים את חיזבאללה לא יפרק את חיזבאללה. איראן בנתה בלבנון את מאגר הטילים הגדול ביותר בעולם המכוון נגד ישראל, מימנה את הארגון, חימשה אותו והפעילה אותו כזרוע אזורית. להכניס אותה כשותפה למנגנון שנועד לנטרל את פעולתו הוא, לפי הביקורת, מהלך שסותר את עצמו מבחינה לוגית בסיסית.
בסופו של דבר, האנשים שישלמו את המחיר על ההחלטות שנקבלות בחדרי הדיונים בשווייץ אינם הדיפלומטים שחתמו עליהן. הם האזרחים הישראלים והחיילים שיעמדו בפני האיום הבא. השאלה שנותרת פתוחה היא האם ישראל עוד תחליט להילחם על האינטרסים שלה, או שתמשיך לקוות שהבעיה תיעלם מעצמה.
ישראל עומדת בפני בחירה בין מחאה נחרצת על שילוב איראן במנגנון הלבנוני, לבין שתיקה שעלולה לאשר את המודל כתקדים לזירות נוספות.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה