פרוטוקולי אנטבה נחשפים, רבין: "בידיעה שאנו הולכים להרוגים"

חמישים שנה לאחר אחת הפעולות הנועזות בתולדות ישראל, ארכיון המדינה מפרסם לראשונה פרוטוקולים שהיו חסויים עד כה מישיבות הממשלה שקדמו למבצע אנטבה. המסמכים חושפים את הדיונים המתוחים, ההתלבטויות הקשות והאמירות המצמררות של מנהיגי ישראל בימים שבין חטיפת מטוס אייר פראנס ב-27 ביוני 1976 לבין פעולת החילוץ באוגנדה ב-4 ביולי. האוסף כולל אלפי עמודים, פתקים בכתב יד, שדרים ותיעוד מלא של הדיונים בצמרת המדינית והביטחונית.

ישיבת הממשלה המכרעת התכנסה ביום שבת, 3 ביולי 1976, בלשכת ראש הממשלה יצחק רבין. רבין פתח את הדיון בהסבר מדוע זימן את השרים בעיצומו של יום המנוחה: "זימנתי את ישיבת הממשלה הזו בעיצומה של השבת כדי להציג נושא כבד להכרעה". הוא הגן על ההחלטה המקורית לנהל משא ומתן ולא לפעול צבאית מיד: "קיבלנו את ההחלטה במצפון נקי, כי לא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת". לאחר מכן הציג את תמונת המצב המודיעינית, ובמיוחד את הבידוד שביצעו החוטפים בין הנוסעים הישראלים לשאר החטופים - 83 אזרחים ישראלים, חלקם בעלי נתינות כפולה.

אחד הרגעים המטלטלים ביותר בפרוטוקול הוא דבריו של רבין כשנשאל אם הוא רואה "סיכון סביר" במבצע. ראש הממשלה לא הסתיר את מה שמצפה לאנשים: "אני בעד המבצע, לא מתוך אידיאליזציה, אני רחוק מזה, בידיעה למה אנו הולכים - לנפגעים, להרוגים". הוא הזכיר את הטבח במעלות ואת פיגוע מלון סבוי כנקודות השוואה קשות, ואמר: "במעלות היו לנו 25 אחוזי נפגעים בין בני הערובה". שני האסונות, שאירעו ב-1974 וב-1975, היו עדיין פצע פתוח בציבור הישראלי.

שר הביטחון שמעון פרס הוסיף את הממד ההיסטורי והמוסרי. "לא בלב קל אנו מציעים זאת", אמר לשרים. "זהו מבצע שצה"ל לא התנסה בשכמותו. זהו מבצע ראשון בהיסטוריה של ישראל מחוץ לגבולות המזרח התיכון". פרס הבהיר כי הוא יוצא מנקודת הנחה שהמבצע יעלה בחיי אזרחים: "הלוואי ולא ייהרג אף אחד ואראה בזה אצבע אלוהים - איני רוצה לפתות את עצמי". יחד עם זאת, הוא עמד על המשמעות שלו: "המראה הנורא הזה, שגרמני וגרמניה מחורבנים עומדים עם נשק מול יהודים - אני לא יכול להירגע מזה".

הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי (מוטה) גור, הציג על גבי מפות את התוכנית המבצעית. ארבעה מטוסי הרקולס ינחתו על המסלול החדש של שדה התעופה באנטבה, כוח יפרוץ לבית הנתיבות ויחלץ את החטופים. גור גם חשף קיומו של מערך רפואי חשאי: מטוס בואינג נפרד יישא שלושה צוותים כירורגיים שינחתו בניירובי, ויהיו מוכנים לקבל פצועים. "אין לי ספק ביכולת שלנו להשתלט על המחבלים ולפנות את האנשים", אמר הרמטכ"ל, אך הודה שיש סימני שאלה לגבי האימפקט של הלחימה עצמה.

סגן ראש הממשלה ושר החוץ יגאל אלון תמך במבצע, אך הציף נושא רגיש שהעיב על הדיון: המתח העדתי-חברתי בישראל. "כבר נשאלו שאלות במדינה זו - מדוע כשבמעלות היו ילדים מעדה אחת מיהרו לפעול, ואילו עתה, כשמרבית האנשים נמנים על עדה אחרת, מוכנים להתפשר?". אלון הזהיר שכניעה ללא ניסיון צבאי הייתה עלולה להתפרש כאילו דמם של הנוסעים המיוחסים יקר יותר מדמם של תושבי הפריפריה.

לדיון הצטרף גם גדעון האוזנר, התובע המיתולוגי במשפט אייכמן, שמתח קו ישיר בין השואה לאירוע באוגנדה. "כאשר אני רואה את האויב הנאצי עומד מול בני ערובה יהודים, אני חושב שאנו חייבים לעשות את המאמץ", אמר. ראש אמ"ן, אלוף שלמה גזית, שיתף בעדות מצמררת מתוך הטרמינל: אחת הנוסעות, ניצולת שואה, נכנסה להיסטריה כשראתה את המחבל הגרמני. רבין הגיב בסרקזם: "ראש אמ"ן סיפר שהוא לא אוהב לירות. אני מעדיף את היורש הזה של הנאצים".

בסיום הישיבה ניתנה ההנחיה הדרמטית ביותר. רבין הורה לשרים לשמור בסוד מוחלט על קיום הישיבה ועל ההחלטה שהתקבלה בה, כדי לשמור על אלמנט ההפתעה: "שום שר לא מודיע על ישיבת הממשלה. הוא מכחיש. אם עיתונאים מטפלים, יש להכחיש. מוצדק לא לומר אמת במקרה כזה". ההבנה הייתה ברורה: כל בדל מידע שידלוף עלול להוביל לקטסטרופה בשדה התעופה באנטבה.

המסמכים חושפים גם את השבוע שקדם להחלטה הגורלית. כבר ב-29 ביוני הפנה פרס פתק חסוי לרבין בזמן דיון של ועדת החוץ והביטחון, ובו כתב: "יצחק, פעולה צבאית לכאורה אפשרית", והציע לשגר מיד 12 לוחמים מוסווים כנוסעים לקניה. לאורך המשבר ניהל אל"מ (במיל') ברוך בר-לב שיחות חריגות עם שליט אוגנדה אידי אמין, שניסה להפעיל עליו לחץ ולדלות מידע. "אם תציל את האנשים תהיה איש קדוש", אמר לו בר-לב. אמין, שצידד בחוטפים, השיב כי הפתרון היחיד הוא "שחרור כל דרישותיהם".

ב-4 ביולי 1976, שבוע בדיוק אחרי החטיפה, נחתו מטוסי חיל האוויר באנטבה. לוחמי סיירת מטכ"ל שחררו את בני הערובה והשיבו אותם ארצה. המחיר היה כבד: ארבעה בני ערובה נהרגו, ומפקד הסיירת יונתן נתניהו נפל במהלך המבצע. חמישים שנה לאחר מכן, הפרוטוקולים שנחשפו מעידים עד כמה הדרך לאותו רגע היסטורי הייתה רצופה ספקות, חששות ושיקולים כבדים, ועד כמה המבצע שהפך לאגדה היה רחוק מלהיות מובן מאליו.