אוקראינה הופכת ליצואנית נשק: תמכור רחפנים למדינות המפרץ

אוקראינה לא מסתפקת עוד בתפקיד של מי שמקבל נשק. ממשלת קייב אישרה מנגנון רשמי חדש שיאפשר למדינות שותפות לרכוש ישירות נשק וטכנולוגיות ביטחוניות מתוצרתה. זהו מהלך שמסמן מפנה אסטרטגי: המדינה שנלחמת על חייה מתחילה לשווק את תוצרי מלחמתה לכל מי שמוכן לשלם.

שר ההגנה האוקראיני מיכאילו פדורוב הבהיר את כללי המשחק: "אם המדינה תזדקק למערכות נשק מסוימות, ייתכן שלא יינתן אישור לייצאן". כלומר, הצבא האוקראיני בשורה הראשונה, כולם אחרים - אחריו. המגבלה הזו אינה אות חולשה, אלא בדיוק ההפך: היא מסמנת שיש כאן מוצר שהצבא עצמו לא רוצה לוותר עליו.

המספרים מדברים בעצמם. אוקראינה מייצרת כיום יותר מארבעה מיליון רחפנים בשנה, ולפי הדיווחים, יכולה להכפיל את הייצור אם רק יועמד לרשותה מימון נוסף. כ-800 יצרני אמצעי לחימה פועלים כבר בתחומה, ורבים מהם מייצרים מעבר לצורכי הצבא המקומי. עכשיו, לראשונה, פתחה הממשלה את השער לשוק הבינלאומי.

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי חשף כי המדינה מקדמת הסכמי שיתוף פעולה ביטחוניים עם כ-20 מדינות. חלקם כבר חתומים: סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר חתמו על הסכמי שיתוף פעולה לעשר שנים, שבמסגרתם יעבדו חברות אוקראיניות עם הכוחות המזוינים המקומיים להגנה על מתקנים אסטרטגיים. מגעים דומים מתנהלים עם עומאן, כווית ובחריין. כשמדינות המפרץ, שנשמרות בדרך כלל בניטרליות זהירה, חותמות הסכמים כאלה, ברור שיש כאן יותר מנימוס דיפלומטי.

זלנסקי גם חשף בחודש אפריל שמומחים אוקראינים השתתפו בפועל בלחימה במזרח התיכון, שם סייעו ביירוט כטב"מים מדגם שאהד מתוצרת איראן. אוקראינה שלחה לאזור מומחים בתחום רחפני היירוט והלוחמה האלקטרונית. מי שרוצה לדעת מה שווה הטכנולוגיה האוקראינית, לא צריך להסתמך על מצגות שיווקיות.

אבל הסיפור האמיתי נמצא לא בנתוני הייצוא, אלא בשאלה מה בדיוק מוכרים האוקראינים. חברת Frontline Robotics האוקראינית מייצרת רחפנים שנמצאים בשימוש ביותר מ-60 יחידות צבאיות, ובשלוש השנים האחרונות היא למדה לקח שמנהלי ייצור מערביים מתקשים לעכל: קו ייצור קשיח ואוטומטי מלא הוא לא יתרון, הוא מלכודת.

כאשר רחפן יכול להתיישן תוך שבועות, כי הצד השני שינה תדרים, הציב אמצעי שיבוש חדשים או גילה חולשה ברכיב מסוים, היכולת לשנות מהר שווה יותר מהיכולת לייצר הרבה. Frontline Robotics מבצעת עד 20 שינויים קטנים במוצרים שלה בכל חודש, ואחת לחצי שנה עדכון רחב יותר. השינויים יכולים לכלול רכיבים אלקטרוניים, מצלמות, תוכנה, מבנה פיזי או שיטות הפעלה. מפעל אוטומטי לחלוטין לא יכול לעמוד בקצב הזה בלי לעצור ולהשקיע מחדש.

הפתרון שאימצה החברה הוא שילוב: אוטומציה בשלבים יציבים, הרכבה ידנית גמישה בשלבים שדורשים שינויים תכופים, ומשוב ישיר מהלוחמים בשטח שהופך לחלק ממחזור הפיתוח. יחידות מדווחות מה עבד ומה נכשל, לפעמים דרך הודעות טקסט ושיחות וידיאו, לפעמים בביקורים של אנשי החברה בחזית. הפער בין שדה הקרב למפעל כמעט ונסגר.

המודל הזה מושך עניין גובר באירופה. בגרמניה הוקם מיזם משותף בשם Quantum Frontline Industries שמייצר ברישיון רחפנים של Frontline Robotics עבור אוקראינה, ומתכנן לספק לפחות 10,000 רחפנים עד סוף השנה. בריטניה פתחה מפעל של יצרנית רחפנים אוקראינית בשטחה. בכירי נאט"ו ומפקדים אירופים מדברים בגלוי על הצורך לשלב מערכות זולות ומהירות ייצור לצד כלי הנשק הכבדים והיקרים.

זהו לקח מר לתעשיות הביטחון המערביות שהתרגלו למחזורי פיתוח של שנים, מכרזים, ניסויים ואישורים. באוקראינה מוצר יוצא לשטח, מקבל הערות מלוחמים, עובר התאמה וחוזר בגרסה משופרת, לעיתים בתוך שבועות. ה"רחפן כמוצר גמר" מת. נולד "הרחפן כפלטפורמה חיה".