וושינגטון הבירה לא תישן השבת. מאות אלפי אמריקנים, ואולי מעל מיליון, ייצאו אל הסלון הלאומי של אמריקה - השדרה הירוקה שבין הקפיטול לאנדרטת לינקולן - כשארצות הברית חוגגת 250 שנה להכרזת העצמאות. אחת החגיגות הגדולות בתולדות האומה, ובוושינגטון כבר מרגישים זאת: דגלים, כרזות ומיצגים מכסים כל קיר. והרביעי ביולי הזה הוא לא יום הולדת רגיל.
בלב החגיגות יפעם הנשיונל מול, המרחב הציבורי הגדול ביותר של אמריקה, לאורך כשלושה קילומטרים. תכנית "Salute to America 250" תכלול יריד מדינות שיאגד נציגויות מכל רחבי המדינה, מצעד עצמאות מורחב לאורך שדרת קונסטיטושן, תזמורות צבאיות, יחידות טקסיות ומשלחות תרבות מכל חמישים המדינות. פסיפס אנושי שכולו דגלים ורעש.
אבל מבחינת ישראל, ה-250 הזה הוא לא רק חגיגה אמריקנית. הוא גם רגע לחשבון נפש על ברית שמתחילה עוד לפני שישראל קמה. הנשיא ג'ורג' וושינגטון, האיש שהעיר נקראת על שמו, הבטיח כבר בראשית הדרך לקהילה היהודית כי "ממשלת ארה"ב אינה נותנת לקנאות כל גיבוי, ולרדיפות כל סיוע. כל אחד יישב בבטחה תחת גפנו ותחת תאנתו, ואין מחריד." מילים שנאמרו כשיהודי אירופה היו שקועים בגטאות ונרדפים.
הבנקאי היהודי חיים סלומון הוא אחד הסיפורים הפחות מוכרים - ופחות מסופרים - של ההיסטוריה האמריקנית. סלומון מימן מכספו ומכספים שגייס את הצבא המהפכני של וושינגטון, זה שהביא את העצמאות. לפני שהרצל בכלל חשב על ציונות, הנשיא ג'ון אדמס כתב ב-1819 למנהיג יהודי: "אני באמת מאחל ליהודים להקים ממשלה עצמאית ביהודה." רעיון שיבת ציון לא הומצא באירופה.
ב-1948 הנשיא הרי טרומן הכיר בישראל 11 דקות לאחר שהכרזת העצמאות נכנסה לתוקף. 25 שנה לאחר מכן, במלחמת יום כיפור, כשמחסני צה"ל התרוקנו, ארה"ב הזרימה ברכבת אווירית אמל"ח וציוד חיוניים. עד היום העבירה ארה"ב לישראל כ-310 מיליארד דולר בסיוע אזרחי וצבאי, לצד מחויבות לשמירה על "היתרון האיכותי" של צה"ל על פני צבאות האזור. מספרים שמאחוריהם מלחמות שנגמרו טוב יותר ממה שיכלו להיגמר.
אבל מי שמוכר רק את הצד הנוצץ של הסיפור מוכר חצי אמת. גם ב"גאלדענע מדינה" היתה אנטישמיות מודגשת: מכסות ליהודים באוניברסיטאות, אנטישמיות בוטה בעיתונים מרכזיים, האשמות בנאמנות כפולה. ובמלחמת העולם השנייה, כשהיה ברור שהפצצת מסילות הרכבת והמשרפות במחנות המוות היא אפשרית - זה מעולם לא קרה. ארה"ב גם הטילה על ישראל אמברגו נשק בשנותיה הראשונות, אילצה אותה לסגת מסיני ב-1957 ללא תנאים, מנעה ממנה מכה מקדימה לפני יום כיפור, וב-2016 לא הטילה וטו על החלטה חריפה של מועצת הביטחון נגד ישראל.
יובל ה-250 מגיע בעיתוי לא מקרי. החגיגות מתקיימות על רקע חמיצות ביחס לשותפות עם ישראל במאבק מול איראן, ועם עננים כבדים באופק היחסים. האנטישמיות שנדדה לשוליים לאחר השואה חוזרת בגלוי למרכז הבמה האמריקנית. העתיד של הקהילה היהודית בארה"ב ושל התמיכה האמריקנית בישראל - כך מודים כותבי ההיסטוריה המפוכחים - "לוט בערפל כבד".
בעוד וושינגטון מתכוננת לזיקוקים, מלון ווטרגייט - הסמל האמריקני האולטימטיבי לכך שמאחורי הפאסאד הנוצץ מסתתר תמיד סיפור אחר - נערך לאירוע גג בלעדי ב-400 אורחים. כרטיס כניסה: 1,750 דולר לאדם, שמפניית דום פריניון וקוויאר, נוף ישיר על הזיקוקים. המלון, שנסגר ב-2007 ושוקם על ידי משפחת כהן, כולל כיום 336 חדרים ו-35 סוויטות, ואף שילב בתהליך השיקום אלמנטים עיצוביים של המעצב הישראלי רון ארד. אמריקה חוגגת, וישראל - כרגיל - איפשהו בפינה של הסיפור, גם בלי שמישהו שם לב.
בסוף הלילה, כשהזיקוקים ידעכו מעל הפוטומק, יישאר הסיפור האמיתי: 250 שנה של ברית שלא תמיד היתה נוחה, לא תמיד היתה הוגנת, אבל במציאות של מערכת בינלאומית עוינת לישראל, הוכיחה את עצמה - עד כה - כמשענת היחידה שיש.
יום הולדת שמח, אמריקה - ותזכרי שגם אתם חייבים חלק מהדרך לאנשים שהאמינו בחלום לפני שהיה מדינה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה