יוון כזרוע הארוכה של ישראל במפרץ: ההאשמה שמסעירה את העולם הערבי

השאלה שנשאלת כעת בבירות הערביות היא חדה: האם יוון היא הסוס הטרויאני של ישראל במפרץ הפרסי? כלי תקשורת ערביים מגיבים בדאגה גוברת לסדרה של מהלכים ביטחוניים שמקרבים בין אתונה, ירושלים ומדינות שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ. מה שנראה לכאורה כשיתוף פעולה אירופי-ערבי שגרתי, מתחיל להיראות - על פי הניתוחים האזוריים - כשילוב מסודר של אינטרסים ישראליים בתוך מרחב שישראל אינה יכולה להיכנס אליו ישירות.

הקשרים הביטחוניים בין יוון לישראל הלכו והתהדקו בשנים האחרונות עד שקשה לכנותם עוד "שותפות". מוקדם יותר השנה רכשה אתונה ארטילריה רקטית מדויקת מחברת אלביט מערכות הישראלית תמורת כ-750 מיליון דולר, מערכת שמוצבת לאורך הגבול עם טורקיה. חברות ישראליות מאמנות טייסי קרב יוונים, ורכישת חברת הביטחון היוונית אינטרקום על ידי התעשייה האווירית הישראלית בשנת 2023 פתחה צינורות לייצור מקומי ולהעברת טכנולוגיה. הקצינים עוברים כעת דרך מבני הפיקוד זה של זה - ברמה שגורמת ליחסים להיראות יותר כמו אינטגרציה מאשר שיתוף פעולה.

אבל הצד המפרצי של הסיפור הוא שמעורר את השאלות הקשות. בשנת 2021 חתמה יוון על הסכם הגנה פורץ דרך עם ערב הסעודית. במסגרתו נשלחה סוללת פטריוט יוונית עם אנשי צוות לממלכה, נערכו תרגילי אוויר משותפים ובוצעה סדרה של ביקורים צבאיים בכירים. קשרי ההגנה היווניים-סעודיים צצו כמשפחה חדשה. הטיעון שנשמע כעת הוא פשוט: מדינה שנושאת ארסנל ישראלי, מאמצת דוקטרינה ישראלית ומתאמת את מדיניותה מול אויב ישראלי, מחדירה במרומז את הנוכחות הישראלית לכל זירה שהיא פועלת בה.

ישראל, שמצבה הדיפלומטי מוגבל מאז המלחמה בעזה, אינה יכולה לשבת בשולחן ישיר עם מדינות המפרץ. יוון מספקת לה פתרון עקיף. שותף מהימן שכבר מחדיר את עצמו למעגלי ההגנה של המפרץ, ונושא עמו מערכות, דוקטרינות וצינורות מודיעין ישראליים, הוא דרך אחת לשמור על נוכחות בארכיטקטורת הביטחון האזורית המתפתחת, מבלי להזדקק להתקבל רשמית לשולחן השיחות.

הצד השני של המשוואה הוא טורקיה. טורקיה היא מדינת נאטו היחידה בעלת רוב מוסלמי, עם תעשיית ביטחון רצינית, ועם רקורד של תמיכה בעמדות ערביות ואסלאמיות במהלך המלחמה בעזה. מאז פתרון משבר המפרץ ב-2017, מדינות המפרץ מתקרבות בשקט לאנקרה. טורקיה מנסה לבנות מה שהיא מכנה "ציר יציבות אזורי" בשיתוף ערב הסעודית, פקיסטן ומצרים, תפיסה שסותרת ישירות את האינטרסים של אתונה.

ועכשיו נכנס לתמונה מסדרון ה-IMEC, פרויקט התשתיות הגדול שאמור לחבר את הודו לאירופה דרך המזרח התיכון. ה-IMEC מעוגן בישראל ובהודו, עובר דרך איחוד האמירויות וערב הסעודית, ומגיע לאירופה דרך יוון. הפרויקט אינו כולל במכוון את טורקיה ואת מצרים. כלומר, יוון לא רק ממוצבת כשותפה ביטחונית של ישראל, אלא גם כשותפה כלכלית ותשתיתית בפרויקט שמדיר את טורקיה ומחבר ישירות את ירושלים לאבו דאבי ולריאד.

כפי שמנסח זאת הניתוח שמסתובב כעת בתקשורת הערבית: כאשר מדינה הופכת ללקוחה מרכזית של תעשיית הנשק של מדינה אחרת, מארחת את מתקני האימונים שלה, סופגת את הדוקטרינה שלה, משלבת את קציניה ומתאמת גלויות נגד צד שלישי, מדיניות החוץ שלה מתחילה לשאת את חותמה של בעלת בריתה. השאלה אם זהו שיתוף פעולה לגיטימי בין שתי מדינות ריבוניות, או מנגנון הסתרה ישראלי מתוחכם, היא שמעסיקה כעת אנליסטים ומקבלי החלטות ברחבי המזרח התיכון.

ככל שמדינות המפרץ ממשיכות לבנות את ארכיטקטורת הביטחון האזורית שלהן, ייבחן אם הן יבחרו בשיתוף פעולה גלוי עם ישראל או יעדיפו לשמור על המסך שיוון מספקת להן.