משמרות המהפכה האיראניים שיגרו בשעות האחרונות איומים ישירים ברשת הקשר על ספינות שינסו לעבור במצר הורמוז בנתיב הצמוד לחופי עומאן. התוצאה הייתה מיידית: הנתיב התרוקן מספינות לחלוטין. כלי השיט עוברים כעת רק בנתיב הצמוד לחופי איראן, תחת פיקוח איראני מלא.
זה לא תרגיל. זו השתלטות. בלי הצהרת מלחמה, בלי הצבעה באו"ם, בלי אישור של שום גוף בינלאומי - איראן לקחה שליטה על אחד הנתיבים החשובים ביותר בכלכלת האנרגיה העולמית. כחמישית מסחר הנפט והגז הטבעי הנוזלי בעולם עובר בהורמוז, ומי שמחליט מי יעבור ומי לא - מחזיק בקלפים.
ההתפתחות הדרמטית הזו מגיעה על רקע עימות גלוי בין טהראן לוושינגטון על שאלה אחת: מי גובה כסף על מעבר בהורמוז. שגריר איראן בסין הצהיר בפסקנות בפורום השלום העולמי בבייג'ין כי "כמדינה שהורמוז הוא חלק ממימיה הטריטוריאליים, אנחנו בוודאות נגבה דמי שירות". הוא הוסיף כי "מדינות ידידותיות שעמדו לצדנו בזמנים הקשים יזכו ליחס מיוחד". ההצהרה הזו מנוגדת ישירות לעמדת מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו, שאמר כי כל הסדר קבע יאסור על איראן לגבות כל תשלום על מעבר במצר.
הפרשנות האיראנית לא מסתירה את כוונותיה: ה"דמי שירות" האלה לא יחולו על כולם בשווה. מדינות שהיו "ידידותיות" לאיראן, כלומר סין, רוסיה וגורמים דומים, יקבלו הנחות. מדינות המזוהות עם הצד האמריקאי ישלמו יותר, או שיתמודדו עם עיכובים ולחצים. זו לא מדיניות שיט - זו מדיניות חוץ עם גובה אגרות.
לפי הדיווחים, ההסכם הראשוני בין ארצות הברית לאיראן שסיים את עימותם הצבאי כלל תנועה חופשית ב-60 יום, אך לא נקבע מה יקרה אחריהם. כעת ברור לאן הדברים הולכים: איראן מתכוונת להתחיל לגבות אגרות מעבר החל מאמצע אוגוסט. השיחות שהתקיימו לאחרונה בדוחא, בתיווך קטאר ופקיסטן, הסתיימו ללא פריצת דרך. שני יום של משא ומתן עקיף הוקדשו בעיקר לסוגיית תנועת הספינות בהורמוז ולשחרור כספים איראניים מוקפאים, ולא לנושא הגרעיני שהוצג כיעד המרכזי של המלחמה.
הפרדוקס בולט: בוושינגטון ציינו שהמשא ומתן מתמקד בנושאים שהיו אמורים להיפתר כבר בהסכם הזמני. כלומר, הצדדים לא מתקדמים לשלב הבא, הם נאבקים על מה שסוכם לכאורה כבר. מקורות המעורים בשיחות אמרו כי שני מקורות איראניים בכירים הבהירו שאיראן נחושה לזכות בהכרה בין-לאומית בשליטתה במצר, גם בכוח אם יידרש. טהראן מציבה דדליין ברור: עד אמצע אוגוסט, שינוי הסטטוס הופך לעובדה בשטח.
גם הניסיונות האירופאים לסייע בפינוי מוקשים מהמצר נתקלו בסירוב. שר ההגנה הגרמני בוריס פיסטוריוס אמר כי גרמניה לא תשתתף במשימה, בין היתר בשל חוסר נכונות איראנית לשיתוף פעולה. סגן שר החוץ האיראני הזהיר את בריטניה וצרפת מנוכחות צבאית במצר, וציין כי "הורמוז אינו במה להפגנת כוח של מעצמות חוץ-אזוריות". הודעה זו מגיעה גם כאשר ערב הסעודית סירבה לאפשר לארצות הברית להשתמש בבסיסיה ובמרחב האווירי שלה במסגרת מבצע ליווי אוניות מסחר במצר, מחשש שהמהלך יצית מחדש את המלחמה ויחשוף את מדינות המפרץ לפגיעה.
ברקע כל זה, מסע הלוויה של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי הפך למפגן כוח פוליטי. קריאות "מוות לאמריקה", כרזות נקמה נגד ישראל ותמונות עם שלטים נגד טראמפ מילאו את הרחובות - תמונה הפוכה לחלוטין מהשפה הדיפלומטית שמשמיע הצד האיראני בדוחא. לטקסים הגיעו בכירים מרוסיה, סין, קטאר, עיראק, ארמניה, פקיסטן, נציגי חיזבאללה והמיליציות הפרו-איראניות בעיראק. זה הקהל שאיראן צריכה לרצות, ולאורו היא מנהלת את מדיניותה.
בוושינגטון, לפי דיווחים, טראמפ קיים דיונים עם שר ההגנה וראש המטות על אפשרות לנטוש את המסלול הדיפלומטי ולחדש תקיפות בקנה מידה מלא. הוא טרם קיבל החלטה סופית ומעדיף להמתין, אך השאיר על השולחן אפשרות לתקיפות נקודתיות אם איראן תפר את ההסכם. כך מתנהל הסכם ביניים: שני צדדים ממשיכים לנהל שיחות, אבל בינתיים אחד מהם כבר שולט בשטח.
הסבב הדיפלומטי הבא צפוי להתחיל רק לאחר תום טקסי הלוויה והקבורה של ח'אמנאי, ועם דדליין האגרות האיראני שמתקרב במהירות, לחץ הזמן על הצדדים הולך וגדל.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה