ההסכם עם לבנון: פוליטיקאים משמאל ומימין החליפו עמדות

הסכם עקרונות בין ישראל ללבנון נחתם, ואיתו קרה משהו שרק הפוליטיקה הישראלית מסוגלת לייצר: הקואליציה והאופוזיציה החליפו עמדות בשלמות, כאילו ישבו בכורסאות אחרות. אותו מסמך, אותן חתימות, ורק הדוברים התחלפו.

במשך חודשים ארוכים, אנשי הקואליציה חזרו על אותה אמירה: הסכם עם לבנון "לא שווה את הנייר שעליו הוא כתוב". ערבויות בינלאומיות הוצגו כבדיחה, ממשלת לבנון כחסרת יכולת, ורק כוח ישמיע את ביטחון תושבי הצפון. הכרעה ולא הסכמה, כך נאמר שוב ושוב. ועכשיו, בדיוק אותם אנשים מברכים על ההסכם.

האופוזיציה עשתה את הדרך ההפוכה בדיוק. מי שהטיפו בעוז שהמלחמה חייבת להסתיים בהסדר מדיני, שממשלת לבנון היא הכתובת ושיש לחזק אותה מול חיזבאללה, מסבירים כעת שאין להסכם שום ערך ושאין שום סיכוי שיכובד. אצלם, פתאום, נדרשת הכרעה ולא הסכמה. התחושה היא שמדובר בתחרות אולימפית בקפיצה בין עמדות, לא בדיון ענייני על ביטחון ישראל.

בצד ההיסטורי של הסיפור, הנכונות של ממשלת ביירות לחתום על מסמך עקרונות שבו היא מביעה מחויבות לכונן הסכם שלום עם ישראל היא בלא ספק נכונות יוצאת דופן. בעשרות השנים האחרונות, המילה "שלום" הייתה אסורה בלבנון שהייתה מצויה תחת שליטתו המוחלטת של חיזבאללה. ועדיין, מסמך עקרונות אינו הסכם. הוא הצהרת כוונות, ו"השטן טמון בפרטים ובביצוע".

ההיסטוריה כאן מכבידה. ב-17 במאי 1983, כשנה לאחר מבצע של"ג, חתמו ישראל ולבנון על הסכם שלום בחסות אמריקנית. ההסכם כלל הכרזה על סיום מצב הלחימה, מחויבות לכיבוד הגבול ונסיגה ישראלית תמורת התחייבות לבנונית למנוע טרור. כוונות טובות היו, אבל הצבא הלבנוני קרס, הסורים פעלו לחבל בהסכם, חיזבאללה ביצע פיגועי תופת נגד הכוחות האמריקניים, וארצות הברית ניצלה את ההזדמנות הראשונה לנסוג. במארס 1984 הודיעה ממשלת לבנון על ביטול ההסכם, שהושלך לפח האשפה של ההיסטוריה. דוברי חיזבאללה כבר מכריזים שגורלו של המסמך הנוכחי יהיה זהה. ולמרבה האירוניה, הם נשמעים משוכנעים מעצמם הרבה יותר מדוברי הממשלה הלבנונית, הנדחקים לעמדת התגוננות תחת המתקפות של הארגון.

למה בכל זאת יש הצדקה לראות בהצהרה הנוכחית הישג? משום שיש בה כדי לנתק את הזיקה שביקשה איראן ליצור בין המשא ומתן שלה מול ארצות הברית לבין הזירה הלבנונית. סגן הנשיא האמריקני קידם הסכם עם איראן שהעניק לטהרן זכות וטו למעשה על הזירה הלבנונית, מה שהושיט חבל הצלה לחיזבאללה ופגע ישירות בניסיונות לכונן מחדש מדינה לבנונית עצמאית. התגייסותו של מזכיר המדינה האמריקני, בסיוע ממשלות ישראל ולבנון, הביאה להכשלת המהלך הזה, ואיפשרה לישראל לשמור על נוכחות צבאית בדרום לבנון.

השאלה האמיתית היא לא אם ההצהרה היא הישג, אלא מה עושים איתה. ההסכם של 1983 קרס כי החותמים נתנו חשיבות להיבט ההצהרתי ולא למהות, ולא עשו דבר לחזק את ממשלת לבנון ולהכות במי שפעלו להכשיל אותו. הצהרת העקרונות הנוכחית נולדה כי ישראל הרתיעה את איראן והכתה קשות בחיזבאללה. אם חיזבאללה יורשה לשוב לעמוד על רגליו ואיראן תחזור ללבנון, גורל המסמך הנוכחי יהיה זהה לגורל ההסכם מלפני יותר מארבעים שנה.

בינתיים, בעוד שהמפלגות בכנסת מחליפות עמדות בהתאם לצד שבו הן יושבות, המשפחות השכולות לא יודעות קואליציה ואופוזיציה. הן יודעות רק מחיר. הסכם, גם לא מושלם, עדיף על סבב נוסף של הרוגים, פצועים ומפונים. תמיד אפשר להפר הסכם ולחזור להילחם אם אין ברירה. את מי שנהרג במלחמה אי אפשר להשיב.

בשבועות הקרובים יבחן הניסיון לתרגם את הצהרת העקרונות לשפת המעשה, כאשר ברקע ממשיכים חיזבאללה ואיראן לפעול מול כל מי שמבקש לראות בלבנון מדינה עצמאית ומתפקדת.