הבמאי והיוצר ניצן גלעדי, שחתום על סרטים כמו "חתונה מנייר" ו"בחזקת סאטמר", הלך לעולמו היום (שני) בגיל 56, לאחר מאבק של שנה וחצי במחלת הסרטן. גלעדי נפטר בביתו, שם שהה בהוספיס בית בימיו האחרונים. הלוויתו תתקיים היום בשעה 18:00 בבית העלמין ברחובות.
לפני כשבעה חודשים חשף גלעדי בפוסט אישי ומטלטל ברשתות החברתיות את המאבק שלו במחלה. "סרטן. המחלה הארורה הזו התמקמה לה בגופי", כתב. "זו כבר שנה שאני מתמודד עם סרטן ושט עם גרורות לכבד. לא חשבתי שהשחור שבו חיינו בשנים האחרונות יוכל להיות שחור יותר. שצבעיו המגוונים, האכזריים, יכולים לנגן על תזמורות של כאב במנעדים וגבהים שונים וליצור מנגינה צורמת כל כך". באותו פוסט קרא לכולם להיבדק בזמן, ושיתף שיש לו שני חלומות אחרונים - להציג תערוכת צילום ולהעלות לבמה את המחזה שכתב. בסופו של דבר הוא הספיק להגשים את שניהם.
בריאיון שנתן לפני מספר חודשים סיפר גלעדי איך גילה את המחלה כמעט במקרה. "הייתי בפריז בפסטיבל סרטים אחרי 7 באוקטובר. בשהות שם ישבתי לארוחה אצל חברה והרגשתי שמשהו מוזר עולה לי מהוושט", סיפר. "אחרי שבוע-שבועיים נסעתי לחבר לדרום צרפת. עצרנו בדרך לאכול והרגשתי שהאוכל לא יורד כמו שצריך". בחזרתו לארץ, אמו שהיא אחות הפנתה אותו לבדיקות, ושם התגלתה האמת.
גלעדי החל את דרכו כבוגר מגמת התיאטרון בתיכון תלמה ילין, ולאחר מכן למד בבית הספר למשחק Circle in the Square בניו יורק. את הקריירה הקולנועית שלו פתח בסוף שנות ה-90 עם הסרט התיעודי "האויב האחרון", שעקב אחר קבוצה של שחקנים פלשתינאים וישראלים המעלים מחזה יחד. לאורך יותר משני עשורים יצר סרטים תיעודיים ועלילתיים שעסקו בזהות, משפחה, קהילה ושוליים חברתיים. סרטיו הוקרנו ביותר מ-120 פסטיבלי קולנוע ברחבי העולם וצברו 13 פרסים בינלאומיים.
בין יצירותיו התיעודיות הבולטות: "בחזקת סאטמר" (2003), שגולל את סיפורה של משפחה יהודית תימנית שהובאה מתימן לארצות הברית על ידי עסקנים מקהילת סאטמר, ו"ירושלים גאה להציג" (2008), שתיעד את המאבק לקיום מצעד הגאווה בירושלים. שני הסרטים זכו להכרה רחבה בארץ ובעולם, ואף שודרו בערוצי טלוויזיה בינלאומיים כולל ערוץ האיכות האמריקני Sundance Channel.
בשנת 2015 פרץ גלעדי לקולנוע העלילתי באורך מלא עם "חתונה מנייר", סרט שאותו כתב, ביים והפיק בעצמו. הסרט, בכיכובם של מורן רוזנבלט, אסי לוי ורועי אסף, עסק בצעירה עם מוגבלות שכלית קלה העובדת במפעל נייר טואלט במצפה רמון ונאבקת על עצמאותה ועל זכותה לאהוב. "חתונה מנייר" הוקרן בפסטיבל טורונטו, זכה בפרס חג'ג' לסרט הביכורים בפסטיבל ירושלים, ונבחר לתשעה מועמדויות לפרס אופיר, בהן מועמדות לפרס הבימוי. הסרט זכה בשני פרסי אופיר, כשמורן רוזנבלט קיבלה את הפרס לשחקנית ראשית.
גם מחוץ לצלם ידע גלעדי לתת לאחרים. במשך 14 שנים יזם, הקים והוביל את "דוקוסטארט", פרויקט הדגל של הפורום הדוקומנטרי, שנועד ללוות יוצרים צעירים בתחילת דרכם. במקביל לימד שנים רבות במכון הטכנולוגי חולון. זמן קצר לפני מותו הוענק לו פרס הוקרה על מפעל חייו מטעם הפורום הדוקומנטרי ופסטיבל דוקאביב, בעיקר בגין פרויקט זה.
הפורום הדוקומנטרי פרסם הספד מרגש: "ניצן לא רק ליווה את דור העתיד של הקולנוע הדוקומנטרי, הוא היה שם עבור יוצרות ויוצרים ברגעים הראשונים, השבריריים והמשמעותיים ביותר של הדרך שלהם, והשאיר חותם עמוק על עשרות אנשים ועל הקולנוע הישראלי כולו. תודה, ניצן, על הנדיבות, האמונה, המקצועיות והלב שהקדשת לאחרים. המורשת שלך תמשיך לחיות בכל הסרטים שעזרת להביא לעולם".
גם בחודשי מחלתו לא הפסיק גלעדי ליצור. סרטו החדש "ואהבת", בכיכובם של מיכאל מושונוב ויעל אלקנה, עוקב אחר זוג חרדי צעיר שמתקשה להביא ילד לעולם ומתמודד עם לחצי הטיפולים להמרה. "אני בא ממשפחה דתית לשעבר, שחלק גדול מהמשפחה המורחבת שלי עדיין דתית וחלקה חרדית", סיפר בריאיון. "הרבה שנים רציתי לעסוק בנושא טיפולי ההמרה, והסרט העניק לי את ההזדמנות לגעת במורכבות של התהליך הזה". "ואהבת" מתמודד השנה על פרס אופיר, וגם הסרט הקצר שלו "נחמה" נבחר להתחרות בתחרות.
מחר הייתה אמורה להתקיים ההקרנה המיוחדת של "ואהבת" לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה - יום אחד בלבד אחרי מותו של במאי הסרט. ההקרנה הופכת כעת לאירוע שהוא גם הנצחה, גם פרידה.
ניצן גלעדי הלך לעולמו לפני שהספיק לראות את סרטו האחרון מוקרן, אבל השאיר אחריו עשורים של קולנוע שמסרב לשכוח את מי שחי בשוליים.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה