מוחסן רזאי, יועצו של המנהיג העליון של איראן, פרסם איום חריף בעקבות התקיפות האמריקניות נגד מטרות איראניות. "האויב התוקפן ושותפיו ייענשו בחומרה", אמר רזאי - ניסוח שמי שעוקב אחרי השיח האיראני מזהה מיד: "השותפים" זו לא אמריקה. זו ישראל.
הבסיס לאיום הוא פסוק קוראני שרזאי בחר לצטט: "ומי שפגע בכם, תחזירו לו כמו שפגע בכם." הבחירה בניסוח דתי אינה מקרית. כשאיראן רוצה להעביר מסר שהיא מתכוונת ברצינות, היא עוטפת אותו בלשון קוראנית. הצהרה כזו אינה ספין תקשורתי - היא מחויבות ציבורית בפני הבית שלהם.
רזאי אינו דמות שולית. הוא שימש שנים ארוכות כמפקד משמרות המהפכה, ולאחר מכן עבר לתפקידים פוליטיים בכירים. הקרבה שלו למנהיג העליון חמינאי הופכת כל הצהרה שלו לציון דרך שצריך לקחת ברצינות, לא להניח בצד כרטוריקה ריקה.
מה שמעניין בניסוח הספציפי הזה הוא ההבחנה שהוא יוצר. "האויב התוקפן" - זו אמריקה, שביצעה את התקיפות בפועל. "ושותפיו" - וכאן נפתח הדלת לישראל, שמבחינת טהראן היא השותפה הטבעית לכל מהלך אמריקני באזור. הנוסחה הזו מאפשרת לאיראן לכלול את ישראל ברשימת היעדים לתגובה, גם אם לא תקפה בעצמה.
ההקשר חשוב: האיומים האיראניים מגיעים לאחר תקיפות אמריקניות שפגעו ביכולות איראניות. מנגנון ה"עין תחת עין" שרזאי מתאר הוא בדיוק הדוקטרינה שאיראן נקטה בה בעבר - תגובה הדרגתית, לרוב באמצעות שלוחות כמו חיזבאללה, החות'ים ומיליציות עיראקיות, ולא בהכרח מהאדמה האיראנית עצמה.
השאלה שנשארת פתוחה היא עיתוי התגובה ועוצמתה. איראן יודעת לנהל קמפיין לחץ ממושך. היא גם יודעת שתקיפה ישירה נגד ישראל או נגד כוחות אמריקניים עלולה לגרור תגובה שתשנה את כללי המשחק. הניסוח של רזאי, דרמטי ככל שיהיה, משאיר לאיראן מרחב תמרון רחב להחליט מתי, איפה ואיך לממש את האיום.
בישראל עוקבים בדריכות אחר כל הצהרה מסוג זה. ניסיון העבר מלמד שלא כל איום איראני הופך לתקיפה, אבל גם שאיראן לא שכחה דבר - והחוב שלה, לפי תפיסתה, הולך וצובר ריבית.
ההצהרה של רזאי מסמנת שאיראן לא סוגרת את הדף, ושישראל נמצאת בחישוב - גם אם לא ירתה לבדה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה