חילופי המהלומות בין ארה"ב לאיראן ממשיכים להתחזק, כאשר מגמת ההחרפה ברורה לכל. לפי הדיווחים, ארה"ב בוחנת כעת צעד מפתיע: הפעלת גורמי אופוזיציה איראנים בשטח, ללא אף חייל אמריקאי אחד בתוך איראן. ישראל עשויה לשמש בתהליך כגורם מקשר בין וושינגטון לבין חלק מאותן קבוצות.
לפי הדיווחים מהאמירויות, המהלך עדיין מצוי בשלבי בדיקה ותכנון. מטרתו לבחון את יכולותיהם של ארגוני האופוזיציה בשטח, באמצעות משימות ממוקדות נגד אתרים של משמרות המהפכה, מוסדות צבאיים ומתקני תשתית. דיפלומט אמריקאי המקורב למועצה לביטחון לאומי בבית הלבן אמר כי וושינגטון רואה בכך "אמצעי לחץ נוסף על המשטר", וכי הכוונה היא להפוך חלק מהארגונים לזרוע שטח שתפגע במשמרות המהפכה ובמוסדות הביטחון האיראניים.
בין הקבוצות שוושינגטון בוחנת: כוחות כורדים הפועלים בצפון-מערב איראן, ואוכלוסיות אחוואזיות בדרום, לאורך המפרץ. לפי הדיווח, מתקיימים מגעים ביטחוניים בין ארה"ב לבין הנהגות אחוואזיות בתוך איראן, במטרה לתאם פעולות נגד המשטר. יעדים מרכזיים שצפויים להיות על הכוונת: אתרי משמרות המהפכה, קווי העורף שלהם, ומתקנים המשמשים לשיבוש השיט במצר הורמוז. לפי אחד המקורות, גורמים חמושים כורדים פעלו בעשרת הימים האחרונים באזורים פאווה, סרדשת, סאקז ומהאבאד, תוך עימותים יומיומיים כמעט שבהם נפלו הרוגים ופצועים.
אבל לתוכנית הזו יש חולשה מרכזית אחת: אין בין תנועות האופוזיציה האיראניות הנהגה מאוחדת. לפי אותו גורם, בין חלק מהקבוצות קיימת עוינות ונתק ישיר. הפיצול הזה מקשה מאוד על כל ניסיון להפוך אותן לכוח מאורגן ויעיל. חוסר האמון בין הקבוצות נובע מניסיון היסטורי ממושך של הפרת זכויות מיעוטים, גם כאשר כל הצדדים חולקים התנגדות משותפת למשטר. על רקע זה, ארה"ב עדיין לא הכריעה סופית לטובת אף אחת מהקבוצות.
מעבר לפרטים הטקטיים, תמונת המצב האסטרטגית מדאיגה יותר. ארה"ב פועלת בשיטת "מדרגות הסלמה" מוכרת, אבל יש קו שהיא אינה מבקשת לחצות: היא אינה שואפת להפיל את המשטר האיראני, לא להמיט את המדינה, ולא להרוס את תשתיותיה. זאת, בניגוד לאיומים הקיצוניים שהשמיעה ערב חתימת הסכם הכניעה עם איראן. הסיבה פשוטה: וושינגטון רוצה לחזור לשולחן המשא ומתן עם טהראן. היא מבקשת לחבר מחדש את השקע לתקע.
טהראן מצידה מבינה זאת היטב. ולכן היא ממשיכה בהימור המושכל שלה, ממשיכה להחריף את הלחץ, ואף גייסה את סעודיה למעגל התגובות. איראן גם מזהירה בלשון ברורה מפני פעולות קרקעיות אפשריות בשטחי מדינות המפרץ הסמוכות אליה. היא יכולה לעשות זאת בדיוק משום שהיא יודעת עד כמה מוגבלות האפשרויות האמריקאיות.
וכאן בדיוק נמצא הפער המסוכן בין ירושלים לוושינגטון. ישראל הצטרפה ל"שאגת הארי" לא כדי לגרוע מאיראן יכולות ולא בכדי להסיר את איום הגרעין, אלא כדי לייצר שינוי אסטרטגי עמוק ולמוטט את משטר הרוע בטהראן. זה לא קרה. הנחות היסוד של המבצע התמוטטו לאורך הדרך.
לכן, לפי הניתוח שהוצג, כל השתתפות ישראלית במהלך צבאי אמריקאי שמטרותיו מוגבלות תהיה בגדר "ברכה לבטלה". אם הרעיון המסדר של ארה"ב נותר עסקה עם איראן ולא שינוי משטר, אז תועלת ההצטרפות הישראלית לתקיפות היא נמוכה ביותר. הטיסות האמריקאיות חוזרות לנחות בישראל, אבל הרעיון שמאחוריהן לא השתנה.
המסקנה ברורה: לישראל חייב להיות תג מחיר משלה על השותפות עם ארה"ב. אם הבית הלבן מבקש את שיתוף הפעולה הישראלי, בין אם כגורם מקשר עם אופוזיציה איראנית ובין אם כשותף בתקיפות, ירושלים צריכה לדרוש בתמורה הסכמה אמריקאית לשינוי אסטרטגי אמיתי, ולא רק עוד סבב של הסלמה מבוקרת שמסתיים שוב מול שולחן המשא ומתן.
השאלה האסטרטגית שעומדת כעת בפני ירושלים היא אחת: האם להצטרף למהלך אמריקאי מוגבל שלא ישנה את סדר היום האיראני, או לדרוש מחיר אמיתי על השותפות.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה