דניאלה גלבוע מדברת לראשונה: "שיחקתי מתה, שאלתי אם ככה מתים"

דניאלה גלבוע, תצפיתנית שנחטפה ממוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר ושוחררה משבי חמאס ב-25 בינואר 2025 לאחר 477 ימים ברצועת עזה, יוצאת לראשונה בהרצאה פומבית שבה היא מספרת בפרוטרוט על הרגעים הכי קשים בשבי, על הברית שיצרה עם קרינה ארייב ועל המוזיקה שהחזיקה אותה בחיים.

גלבוע, בת 22, זמרת ויוצרת מפתח תקווה, מסבירה מדוע בחרה לחכות עם הסיפור. "פשוט חיכיתי לרגע הנכון. לא הרגשתי בנוח עד עכשיו. זה הסיפור שלי, הוא שלי ורק שלי". היא מודה שהתביישה בכך שנחטפה. "לא רציתי שירחמו עליי. זה מביך אותי. רציתי פשוט להירגע לבד, עם כל הסביבה הקרובה שלי". היום, לדבריה, היא מוכנה לחשוף הכול.

בשבועות שלפני ה-7 באוקטובר, מספרת גלבוע, היא והתצפיתניות ראו בעיניהן את חמאס מתאמן בדיוק על הפריצה שתבוא. "ראינו המון אימונים שלהם. בדיוק על אותו דבר. הם בנו עצמים שהיו לנו בשטח ישראל אצלם בבסיסי האימון. אנחנו רואות את זה כל יום, מדווחות על הדברים האלה". אבל הדרגים הגבוהים לא הקשיבו. "אמרו הרבה פעמים דברים כמו 'אל תבלבלו במוח'. הם התייחסו אלינו כאילו אנחנו רק עיניים, כאילו אנחנו מכונה. זה פשוט לא עניין אותם".

ב-7 באוקטובר, כמה שעות אחרי משמרת לילה שבה דיברו על תרחישי חטיפה, הגיעה המציאות. גלבוע רצה למיגונית כששמעה את הבומים. "לאט לאט הצטרפו עוד ועוד בנות. עד שהתמלאה המיגונית. היינו אחת עם השנייה והחזקנו ידיים, לא רצינו שהפחד ישתלט עלינו". כשהגיעו המחבלים, היא ניסתה לשחק מתה. "עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי ביי. ואז שיחקתי אותה מתה, אבל זה לא עובד. אני עם אדרנלין מטורף וגם נפצעתי ברגל. הרגשתי משהו חם. אמרתי לעצמי: הינה, זה הרגע האחרון שלי. איך ככה מתים? ככה זה מרגיש למות עכשיו?"

המחבלים הושיבו אותה בשורה על הקיר. מה שהיא ראתה שם - הגופות של חברותיה שרק לפני כן חיבקה - נחקק בה לנצח. "לא עברה לי חטיפה בראש עד הרגע האחרון. הסרט שלי היה שהם פשוט יירו בנו". לצדה, קרינה ארייב לחשה: "דניאלה, אני עומדת למות". גלבוע ענתה לה: "לא, את לא עומדת למות כי את היחידה שנשארה לי". השתיים בילו 476 ימים ביחד בשבי. "זה המתנה הכי גדולה בסיטואציה הנוראית הזאת. אם לא היה לי אותה, אני לא יודעת מה היה קורה".

בשבי גילתה גלבוע שהמוזיקה יכולה להציל חיים. שבוע אחרי החטיפה כבר כתבה שיר לחברה שנהרגה. בלילות היא שרה בלחש עם הבנות, ולימדה את ארייב שירים שלה. כשהפרידו ביניהן ואת ארייב הובילו ברחוב בעזה מוקפת מחבלים, היא מצאה את עצמה מזמזמת את השיר שגלבוע לימדה אותה ערב לפני כן. "להשאיר את עצמי שפויה", הסבירה ארייב. גם החדשות הגרועות הגיעו דרך מחבל שהסכים להראות להן בחדשות מה קרה בנחל עוז. "ראינו את התמונות של כולן עם ז"ל בצד. פשוט בכינו, צרחנו, נתנו מכות אחת לשנייה. הרבה פעמים אמרתי לעצמי בשבי: למה אני חיה אם הן לא?"

אמה של דניאלה, אורלי גלבוע בת ה-51, מספרת בהרצאה משלה, "לא בלי דניאלה", על הצד שנשאר בבית. היא חושפת לראשונה שחמאס פרסם תמונה כוזבת כאילו בתה נהרגה. "בדיעבד התברר שחמאס ביים אותה כחלק מלוחמה פסיכולוגית. זה היה שנה וקצת אחרי החטיפה, כחודשיים לפני השחרור. את כבר באפיסת כוחות, כמה את יכולה להחזיק את עצמך?" היא מתארת כיצד הצליחה לא ליפול: "לא לוותר, למצוא את החיזוקים שלך באמונה ובאנשים שמסביב, לעשות פעולות ולא לשבת בחוסר מעש".

דניאלה שוחררה עם ארבע חברות נוספות: לירי אלבג, נעמה לוי, קרינה ארייב ואגם ברגר. לאחר שחרורה, הוסיפו לה הוריה על פי עצת רב את האות ה' לשמה. היא מתגוררת בפתח תקווה עם בן זוגה רועי דדון, ובשנה האחרונה הוציאה שני שירים. השיר "ביי לדאגות", שנולד בלחש במנהרות, יצא לאחרונה לאוויר העולם. "השיר הזה מדבר על זה שאין לי כוח יותר להתעסק בבולשיט. אני במקום יותר שלם עם עצמי. החוזק הזה הגיע משם, מהשבי".

גלבוע מבהירה שהשיקום רחוק מלהיות שלם. "זה לא ורוד כמו שזה נראה, לא הכל טוב. זו התמודדות יום-יומית. אני עוד בשלבי עיכול של השבי". בן זוגה רועי מאשר: "היא חזרה אותה דבר? לא, כמו שאני לא אותו דבר מאז". בינתיים, דניאלה כבר מנגנת ברדיו ומתחילה להיות מוכרת בזכות המוזיקה שלה. היא מחכה ליום שהמילה הראשונה שיגידו לה לא תהיה "החטופה". "אני יודעת שאני בדרך לשם, ואני עוד אגיע רחוק. פשוט תזכרו".