הספרנית שנפרדה משישה ארגזי ספרים וגילתה הפתעה מתחתיהם

יש סוג מיוחד של אגירה שקשה מאוד לדבר עליו בגלוי, כי הוא נראה כל כך מכובד. ספרים. אף אחד לא שופט אותך על שלושים כרכים של היסטוריה שאולי תיום תקרא. אף אחד לא מציע לך לפנות את המדף כשהכוונה מאחורי הרכישה נשמעת כל כך טובה. אבל כשעומדים מול עשרה כוננות בדירה של בערך 75 מ"ר, ועדיין אין מקום לכל הספרים, משהו חייב להשתנות.

כך בדיוק היה המצב אצל ספרנית שעובדת בספרייה ציבורית כמעט שני עשורים. כשהתחילה לחיות לבד, היא נהגה לקבל עדיפות בקניית ספרים שהספרייה נפטרת מהם, ולא פעם לקחה כל ספר שנראה לה מעניין ברמה הנמוכה ביותר. ספרי היסטוריה על תחומים שרק בקצה בקצה עניינו אותה, ספרי הומור של כותבים שמעולם לא שמעה עליהם, ספרי פנטזיה לנוער שנדחסו לפינות. "יש לי כל כך הרבה ספרים", כתבה, בלי להסתיר את הגועל העדין שבקריאה מחדש של הדברים בקול.

ספרנית שנפרדה מ-6 ארגזי ספרים וגילתה מה חיכה מתחתם

הבעיה לא הייתה רק אסתטית. הכוננית שעמדה בפרוזדור הפכה לאסון של אבק ועומס עוד מהיום שנכנסו לדירה לפני שש שנים, ואף פעם לא באמת סודרה. הספרים לא נגישים, אי אפשר למצוא כלום, ואפילו לא מנסים לחפש. "זה היה מלחיץ. כמעט לא ניסיתי לקרוא מהמדפים כי למצוא ספר ואחר כך להחזיר אותו למקום היה סיוט", היא סיפרה.

השבוע האחרון שינה הכל. היא עברה ספר ספר ועשתה דבר שנשמע פשוט אבל דורש אומץ אמיתי: הודתה לעצמה. לא, היא לא תצייר אי פעם קומיקס על מלחמת העולם הראשונה, ולכן אין שום סיבה לשמור את כל ספרי צילום ההפניה ששמרה למטרה הזו. לא, היא לא אוהבת את הינליין ולא תקרא את שאר סדרת "דיון". ספרים שהיו שם "כי אולי", "כי חבל", "כי רציתי להיות הסוג של אדם שקורא את זה", עזבו את הבית.

יותר מ-6 ארגזים גדולים יצאו מהדירה. ומה שנחשף מתחת לכל זה לא היה רק מקום פנוי על המדף. הייתה שם גיטרה. גיטרה שלא הייתה נגישה כמעט עשור, כי לא היה פשוט לאן לשים אותה. עכשיו היא יצאה לאוויר, והחתולה של הבית, שלא הייתה רגילה לנוכחותה, מסתכלת עליה בחשדנות מגוחכת אך גם מצאה לעצמה פינות חדשות ומסתורין חדשים בין הכוננות שהתרוקנו.

מה שהיה קשה באמת, כפי שהיא מתארת, לא היה הפרידה הפיזית מהספרים. היה זה עומס הזהות שישב עליהם. הספרים שייצגו מי שרצתה להיות, תחביבים שדמיינה לעצמה, גרסאות של עצמה שמעולם לא התממשו. זה לא עומס של נייר וכריכות, זה עומס רגשי של ציפיות שלא קוימו, ולהיפרד ממנו מרגיש שונה לגמרי מלהוציא ארגז ישן לפח.

היא מדגישה שהיא לא נגד ספרים פיזיים, ממש לא. היא מאמינה במדיה פיזית ולא אוהבת להסתמך על שירותי סטרימינג וספריות דיגיטליות שיכולים להיעלם. קריאה דיגיטלית טובה לה כשנסיעה ארוכה או כשאין משקפיים בהישג יד, אבל הספר הפיזי נשאר אהוב. רק שכעת, הספרים שנשארו על המדפים הם ספרים שהיא באמת רוצה שיהיו שם. ויש להם גם מקום לעמוד.

הסיפור הזה מוכר להרבה אנשים שגדלו בלי הרבה ספרים בבית וניסו לפצות על זה כמבוגרים. הצבירה הופכת לא לאוסף אלא לחומה, ומה שהתחיל כאהבה לספרים הופך לחרדה לפני כל ניסיון לחפש ספר. הפינוי, כפי שהיא מתארת, לא הרגיש כמו אובדן. הוא הרגיש כמו נשימה.