יש רגעים שבהם המציאות הישראלית מצליחה לסחוט מאיתנו עוד טיפה של עצב, כאילו לא היה לנו מספיק ממנו כאן לאחרונה. זהבה שאול, האישה שהפכה בעל כורחה לסמל הלאומי של האימהות הלוחמות, הלכה לעולמה. היא עשתה את זה בדיוק שנה אחת בלבד אחרי שהצליחה להשלים את משימת חייה הגדולה והבלתי אפשרית, ולהביא את בנה לקבורה בישראל. אתם בטח זוכרים את הפנים שלה מהמסכים שלכם, תמיד חזקה, תמיד דורשת תשובות, אבל מתחת למעטה הפלדה הזה הסתתר לב שפשוט סירב לוותר.
שווה לדעת שהמאבק הזה לא היה רק נגד הגורלים האכזריים או נגד ארגונים קיצוניים, אלא בעיקר נגד הבירוקרטיה והאדישות של המערכת. במשך יותר מעשור, זהבה שאול מצאה את עצמה מול פוליטיקאים שנהנו להצטלם איתה ולפזר הבטחות ריקות, בזמן שהיא דרשה מעשים בפועל. היא נלחמה בכל כוחה כדי להשיב את גופת בנה, סמ"ר אורון שאול ז"ל, שנפל במהלך הלחימה ברצועת עזה, והחזיקה מעמד מול מערכות שלמות שנראה היה שמעדיפות שהיא פשוט תשתוק ותשב בשקט.
מעניין לראות כיצד התקשורת והציבור הישראלי התרגלו לראות אותה תחת התואר של האם השכולה הלוחמת. היא תמיד הופיעה באיפור מינימלי, בבגדים כהים, עם עיניים עייפות אך יוקדות שדרשו צדק ולא רחמים. הפער בין התדמית הציבורית הבלתי מנוצחת שלה לבין המציאות הרפואית והנפשית שחק אותה יום אחרי יום. המאבק המתיש הזה, שנמשך מעל עשר שנים, גבה ממנה מחיר כבד שאי אפשר בכלל לתאר במילים, מחיר שהתבטא בבריאות שהלכה והתרופפה ככל שהשנים נקפו והבטחות המנהיגים התבררו כבלון נפוח.
בשנה שעברה היא סוף סוף זכתה לראות את בנה מובא למנוחות בקבר ישראל, באירוע שהיה אמור להביא לה את השקט המיוחל. רבים תהו אז אם הניצחון הזה יצליח לרפא את הפצעים העמוקים שלה, או שמא הוא רק ידגיש את גודל האובדן שחוותה. נדמה שהגוף שלה, שהחזיק את עצמו בחיים רק מכוח הרצון והצורך להילחם עבור בנה, הבין שהמשימה הושלמה ופשוט הרשה לעצמו להרפות. הרי ידוע שיש קשר הדוק בין היכולת הפיזית לשרוד לבין המטרה שמניעה אותנו קדימה.
המוות של זהבה שאול מעלה שאלות קשות על המדינה שבה אנחנו חיים, שבה אם צריכה להקדיש את שנותיה האחרונות למלחמה עיקשת מול המערכת רק כדי לזכות בחלקה קטנה של אדמה ועליה מצבה. המרירות הזו, שמלווה משפחות שכולות רבות כל כך, לא פסחה גם עליה. היא ראתה חברים, פוליטיקאים ומתווכים באים והולכים, מחייכים למצלמות ומבטיחים לעשות הכל, בזמן שהיא נותרה לעמוד בחזית לבדה, חמושה רק באהבה של אמא שלא מוותרת על הילד שלה.
לא במקרה הסיפור שלה נוגע בכל כך הרבה לבבות בישראל, במיוחד בימים אלו שבהם נושא השבויים והנעדרים נמצא שוב בראש סדר היום הציבורי. המשפחות האחרות שעדיין מחכות ליקיריהן ודאי מביטות בסיפורה של זהבה שאול ומבינות את האמת המרה: המאבק הזה לא נגמר ברגע שהיקיר חוזר, הוא ממשיך ללוות את הגוף והנפש גם שנים לאחר מכן. המאמץ הבלתי פוסק, הנסיעות, הפגישות וההפגנות משאירים צלקות פיזיות של ממש, שלא נעלמות גם כאשר מושג הניצחון הסמלי והכואב כל כך.
כעת, כשהיא כבר לא איתנו, המאבק שלה נותר כעדות כואבת לכך שלפעמים הניצחונות הכי גדולים בחיים מגיעים מאוחר מדי ובמחיר כבד מדי. המרחב הציבורי בישראל מאבד עוד דמות מופת שהזכירה לנו מהי נחישות אמיתית, גם כשהסיכויים נראים קלושים לחלוטין. אנחנו נשארים כאן עם הזיכרון של אישה שלא פחדה מאף אחד, ומול מערכת שלמה שהייתה צריכה לנהוג אחרת לגמרי לאורך כל הדרך הארוכה והמפותלת הזו.
זהבה שאול הלכה לעולמה בגיל מוערך לאחר מאבק הירואי שנמשך מעל עשור למען כבודו של בנה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה