טראמפ חושף מגעים עם איראן: "מוכנים לוויתורים חסרי תקדים"

הצהרה דרמטית של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ חושפת טפח מהנעשה בחדרים הסגורים ומצביעה על שינוי דרמטי ביחסי הכוחות במזרח התיכון. טראמפ הבהיר כי טרם קיבל החלטה סופית בנוגע להרחבת המערכה הצבאית מול איראן, אך במקביל חשף כי מתקיימים מגעים ישירים או עקיפים עם המשטר בטהראן בנוגע להסכם אפשרי. לפי דבריו, האיראנים מגלים גמישות מפתיעה ומסכימים כעת לתנאים ולצעדים שבעבר הם סירבו בתוקף אפילו להעלות על הדעת. שינוי כיוון זה מלמד על עומק הלחץ שבו נתון המשטר האיראני, אשר מבין כי מולו ניפתח ממשל שלא יהסס להשתמש בכוח צבאי משמעותי.

צילום: נוצר באמצעות AI

ניתוח קר של המציאות הפוליטית והביטחונית מראה כי האסטרטגיה של טראמפ נשענת על שילוב קלאסי של הרתעה צבאית מסיבית לצד נכונות לעסקה מהירה. המשפט שלו לפיו ארצות הברית ערוכה להתקפה רחבה אינו רק איום מילולי, אלא כלי עבודה מרכזי בניהול המשא ומתן. בניגוד לגישות הדיפלומטיות המקובלות של ממשלים קודמים בוושינגטון, שדגלו בוויתורים מראש כדי להביא את איראן לשולחן הדיונים, הגישה הנוכחית מבהירה לטהראן כי סירוב להסכם יוביל לפעולה צבאית הרסנית שתאיים על עצם הישרדותו של שלטון האייתוללות.

הנכונות האיראנית הנוכחית לדבר על נושאים שהיו מחוץ לתחום בעבר היא תוצאה ישירה של קריסת קווי ההגנה האזוריים של המשטר ושל המצב הכלכלי הקשה בתוך המדינה. המעצמה השיעית, שניהלה במשך עשורים מלחמות באמצעות שליחים, מוצאת את עצמה מבודדת וחשופה לתקיפה ישירה. כאשר טראמפ מצהיר כי הם מסכימים לעשות דברים שלא הסכימו להם מעולם, הוא חושף כי הלחץ הכלכלי והצבאי המצטבר הגיע לנקודת הכרעה שבה המשטר מעדיף פשרה כואבת על פני עימות חזיתי מול הצבא האמריקני.

מהלך זה מציב באור מביך את האליטות הביטחוניות והדיפלומטיות בוושינגטון ובאירופה, אשר טענו במשך שנים כי רק הסכמים חלשים וסיוע כלכלי ימנעו מאיראן להשיג נשק גרעיני. המציאות הנוכחית מוכיחה שוב כי הדרך היחידה להשיג הישגים ממשיים מול משטרים סמכותניים היא באמצעות הפגנת כוח אמינה ונחישות בלתי מתפשרת. הניסיון לפרק את מוקדי הכוח הישנים של מדיניות החוץ האמריקנית מאפשר לטראמפ לנהל את המשבר בצורה עסקית, נטולת סנטימנטים, תוך התמקדות בתוצאה הסופית ובאינטרס הלאומי הברור.

עבור ישראל, ההתפתחויות הללו נושאות משמעות מורכבת שדורשת ערנות מרבית. מצד אחד, היחלשותה של איראן והסכמתה לוויתורים הן בשורה חיובית שעשויה להקטין את האיום על גבולות המדינה. מצד שני, ההיסטוריה מלמדת כי הסכמים חפוזים עלולים להשאיר פרצות שיאפשרו לטהראן לשקם את יכולותיה בעתיד. ההחלטה של טראמפ לעכב את הרחבת המערכה הצבאית מראה כי הוא מעדיף פתרון דיפלומטי שינטרל את האיום ללא צורך במלחמה אזורית כוללת, אך עליו להבטיח כי ההסכם המתגבש יהיה חסין מפני הונאות איראניות עתידיות.

התנהלות זו ממחישה את הדפוס הקבוע שבו פועל הממשל הנוכחי בוושינגטון, שמסרב לקבל תכתיבים מגופים בינלאומיים או מיועצים ממוסדים. ההחלטה לפתוח בערוץ שיחה ישיר עם טהראן, דווקא כאשר הכוחות הצבאיים פרוסים וערוכים לפעולה, מנטרלת את הספינים של מתנגדיו הפוליטיים שניסו לצייר אותו כחרחר מלחמה. היכולת להחזיק את המקל משני קצותיו - לאיים בהשמדה צבאית מחד ולהציע פתרון דיפלומטי מאידך - היא זו שכפתה על האיראנים לחשב מסלול מחדש ולבחון צעדים שעד כה נחשבו לקווים אדומים מבחינתם.

המשחק הפוליטי הפנימי בארצות הברית משחק גם הוא תפקיד מרכזי בעיצוב המדיניות הזו. טראמפ נבחר בין היתר בזכות הבטחתו לסיים מלחמות ארוכות ומדממות במזרח התיכון ולא לפתוח בחזיתות חדשות ללא צורך חיוני. הנהגת מדיניות שמציגה נכונות למתקפה רחבה, אך משתמשת בה כקלף מיקוח להשגת הסכם היסטורי, מאפשרת לו לרצות את תומכיו השמרנים הדורשים יד קשה, ובמקביל להימנע מהסתבכות צבאית ארוכת טווח שתפגע בכלכלה האמריקנית.

בסופו של דבר, הערפל סביב המגעים הללו משרת את שני הצדדים בשלב זה. האיראנים זקוקים למרחב תמרון כדי להציג את הוויתורים לציבור מבית מבלי להצטייר כמי שנכנעו לחלוטין, בעוד שטראמפ שומר על עמימות טקטית שמגבירה את המתח בטהראן. השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא האם מדובר בשינוי אסטרטגי אמיתי מצד איראן או רק בניסיון מתוחכם למשוך זמן ולצמצם את נזקי הסנקציות עד יעבור זעם. המבחן האמיתי יהיה בניסוח הפרטים הקטנים של ההסכם העתידי, אם וכאשר ייחתם.