בג"ץ קבע: החטוף אלון שמריז לא יוכר כחלל צה"ל

בית המשפט העליון דחה היום את עתירתם של אבי ודקלה שמריז, הוריו של אלון שמריז ז"ל שנחטף לרצועת עזה ונורה למוות בשוגג על ידי כוחות צה"ל. ההורים ביקשו לחייב את הצבא להכיר בבנם כחלל צה"ל, להביאו לקבורה בבית עלמין צבאי ולהכיר בהם כהורים שכולים לפי חוק משפחות חיילים. השופטים קבעו כי למרות מעשה הגבורה יוצא הדופן של שמריז, החוק הישראלי אינו מאפשר להגדיר אותו כחלל מערכות ישראל מאחר שלא היה בשירות פעיל בעת האירועים.

אלון שמריז, שהיה סטודנט להנדסת מחשבים בן 26 במותו, נחטף ב-7 באוקטובר 2023 מביתו שבקיבוץ כפר עזה. הוא הוחזק בשבי חמאס במשך יותר מחודשיים, עד שב-15 בדצמבר 2023 הצליח להימלט יחד עם שני חטופים נוספים, יותם חיים וסאמר טלאלקה. השלושה שרדו מספר ימים בשטח הלחימה בשג'אעיה, תוך שהם משאירים סימנים ואותות לכוחות צה"ל. בסופו של דבר, כוח צה"ל שפעל באזור זיהה אותם בטעות כאיום, פתח לעברם באש והרג את שלושתם בנסיבות טרגיות.

הוריו של שמריז טענו בעתירה כי בנם היה לוחם במילואים ביחידת יהל"ם, וכי בבוקר ה-7 באוקטובר נעשו מצד מפקדיו והשלישות פעולות אקטיביות לגייסו לשירות מילואים פעיל. לטענתם, אלמלא נחטף הוא היה מתייצב מיד למילואים, ובמהלך ניסיונו להימלט מהשבי הוא אף השתמש ביכולות ובניסיון המקצועי שרכש במהלך שירותו הצבאי כדי להוביל את חבריו אל החופש. על כן, דרשו ההורים לקבוע כי מותו אירע בנסיבות צבאיות מובהקות המצדיקות הכרה מלאה.

מנגד, גורמי הביטחון וצה"ל טענו כי הדין הקיים אינו מאפשר להכיר באזרח כחלל צה"ל בנסיבות אלו. מבדיקה שערך הצבא עלה כי שמריז לא היה בשירות מילואים פעיל בעת שנחטף או במועד שבו מצא את מותו. לפי תגובת המדינה, בצהרי ה-7 באוקטובר בוצעה אליו "בדיקת זמינות" בלבד בטלפון, ובהמשך אותו היום בוצע גיוס חלקי של הפלוגה שלא כלל אותו. לכן, טענו בצה"ל כי לא התקיימו התנאים הפורמליים הנדרשים בחוק.

השופט דוד מינץ, שכתב את פסק הדין המרכזי, הסביר כי הוראות הדין אינן מותירות לבית המשפט מרחב תמרון. השופט ציין כי גם אם מניחים ששמריז אכן זומן לשירות מילואים באותו הבוקר, אין חולק על כך שבשל נסיבות חטיפתו הוא לא התייצב לשירות בפועל ולא היה בדרכו אליו. השופט הדגיש כי נסיבות מותו מצערות וכואבות, אך קבע כי אין באפשרותו של בית המשפט לשנות את הוראות החוק הברורות.

השופטת יעל וילנר הצטרפה לפסק הדין והביעה צער עמוק על הטרגדיה האיומה. השופטת ציינה כי אין כל עוררין על גבורתו העילאית ועל התושייה שהפגין שמריז בשבי, אך הוסיפה כי מאחר שהוראות החוק אינן מאפשרות לקבל את העתירה, "קצרה ידנו מלהושיע". דברים אלו מדגישים את הפער הכואב שבין התחושה הציבורית וההערכה לפעולותיו של שמריז לבין המגבלות היבשות של החוק.

השופט עופר גרוסקופף הוסיף זווית נוספת ופנה ישירות לבני המשפחה במסר יוצא דופן. הוא הסביר כי ההבחנה בין חלל צה"ל לחלל אזרחי היא פורמלית לחלוטין ואינה מודדת את מידת הגבורה של האדם. השופט ציין כי שמריז פעל כגיבור בזכות הכשרתו הצבאית, אך עשה זאת כשלא היה חייל בשירות פעיל. בסיום דבריו כתב כי כבני אדם המכירים בערך הטוב, השופטים מבקשים להתנצל בפני ההורים על כך שאין ביכולתם המשפטית לעשות צדק עם זכרו של בנם.

במהלך התקופה שבה התבררה העתירה, הוקמה ועדה מיוחדת לבחינת דרכי ההכרה וההוקרה באזרחים ובחטופים שפעלו בגבורה בנסיבות ייחודיות במהלך המלחמה. ועדה זו קבעה כי שמריז זכאי למענה ייעודי של הנצחה, הכולל הנחת מצבה צבאית ושימוש בסממנים צבאיים על קברו, אך משפחתו דרשה הכרה רשמית ומלאה כחלל צה"ל לכל דבר ועניין. עם החלטת בג"ץ לדחות את העתירה, ההכרה המשפטית בו תישאר כחלל פעולות איבה ולא כחלל מערכות ישראל.