פוליקר, תיסלם ושלום חנוך: מופע הענק של הרוק הישראלי בראשל"צ

מי שחיפש אתמול בערב את הרוק הישראלי הגדול של פעם, לא היה צריך לחפש רחוק. באמפי MAX בראשון לציון, שלייב פארק הישן שהתחדש לאחרונה, התקיים מופע ענק בשם "הערב הגדול של הרוק הישראלי". חמישה שמות כבדים על אותה במה, באותו ערב: יהודה פוליקר, אהוד בנאי, דני סנדרסון, להקת תיסלם ושלום חנוך.

כל אחד מהאמנים קיבל בערך שעה על הבמה, נתן את הלהיטים שלו והפנה את הבמה לבא בתור. הכול זרם חלק, בלי הפסקות מיותרות ובלי מריחות. ההגברה הייתה מצוינת והאנרגיה כמעט לא ירדה לאורך הערב כולו.

פוליקר פתח את הערב עם "פחות אבל כואב", אבל נשמע קצת עייף. הקול שהיה פעם זועק ומצמרר נשמע הפעם שחוק, והלהקה שלו עבדה שעות נוספות כדי לגבות אותו. אחריו הגיע אהוד בנאי, עם כיפה על הראש וציציות גלויות, בהופעה צנועה בהרבה אבל מרשימה לא פחות.

בנאי הקדיש רגע לשיר "עבודה שחורה", שיר מחאה משנת 1987 על היחס לעולים מאתיופיה, ואפשר לנגן הסקסופון שלו, אבטה בריהון, להתפרע באמהרית. זה היה אחד הרגעים הכי טעונים בערב שנשען בעיקר על להיטים בטוחים.

אחריו עלה דני סנדרסון, שבחר בגישה הכי בטוחה מכולם: נתן לקהל בדיוק את מה שהוא רצה. "תשע בכיכר", "גוליית", "שיר המכולת", "נתתי לה חיי" ו"אלף כבאים" שחתם את הסט שלו. הקהל היה מאושר, גם אם אולי היה מקום לקצת יותר אומץ בבחירות.

ואז הגיעה תיסלם, וזה היה השיא של הערב. הלהקה הרשתה לעצמה לסטות מהצפוי עם "כלניות" הפחות מוכר, ובעיקר עם הרגע החתרני ביותר של הלילה: יאיר ניצני, לפני "פרצופה של המדינה", קרא לקהל ללכת להצביע. למי בדיוק? הוא לא אמר, אבל נראה שהקהל הבין.

את הערב סגר שלום חנוך, שכמעט אוטוטו נכנס לעשור התשיעי לחייו והפתיע לטובה עם קול חזק בהרבה משציפו ממנו. "מחכים למשיח" ו"סוף עונת התפוזים" חתמו ערב שהיה בעיקר מסע נוסטלגיה מדויק, גם אם לא הכי מסוכן.

מה שבאמת עבד היה הקהל. בני נוער עמדו ליד אנשים שגדלו על האלבומים האלה בשנות השבעים והשמונים, וכולם שרו יחד אותם שירים בדיוק. הוכחה חיה לכך שהקלאסיקות של הרוק הישראלי לא שייכות רק לדור אחד.

הפוסטר של האירוע הציג את חמשת האמנים כפי שנראו לפני ארבעים שנה, צעירים וצפופי שיער, בעוד שבמציאות כולם כבר חצו את גיל 70 מזמן. הדמות של סנדרסון על הפוסטר הייתה בת עשרים וקצת, צעירה יותר מהנכד שלו של שלום חנוך, שניגן אתמול בלהקה של סבו. אף אחד מהמופיעים לא התייחס לפער הזה, למרות שהוא זעק לשמיים.

מה שהיה חסר בערב היה בעיקר אינטראקציה עם הקהל. עם חמישה אמנים ולוח זמנים צפוף, כמעט לא היה מקום לסיפורים אישיים או לשיחות מהבמה. כל אחד עלה, נתן את הסט שלו וירד, מה ששמר על קצב מצוין אבל בא קצת על חשבון החיבור הבלתי אמצעי שהופעות כאלה בדרך כלל מבטיחות.