בית המשפט העליון דחה השבוע ערעור של אב שביקש לבטל עסקת מכר שביצע בנו על קרקע הרשומה על שמו. השופטים קבעו כי מדובר במתנה שהעניק האב לבנו, ולא בנאמנות כפי שטען האב בתביעתו.
הפרשה החלה כשהאב רכש קרקע בשטח של 1,500 מ"ר ומימן אותה במלואה מכספו. את הזכויות בקרקע הוא רשם, מסיבות שלו, על שם בנו בלשכת רישום המקרקעין. שנים אחר כך חתם הבן על הסכם למכירת השטח לקונה חיצוני, בתמורה ל-200 אלף שקל.
כשנודע לאב על העסקה, הוא פנה לבית המשפט המחוזי בתביעה נגד בנו ונגד רוכש הקרקע. הוא דרש לבטל את הסכם המכר ואת הערת האזהרה שנרשמה לטובת הקונה בלשכת רישום המקרקעין. לטענתו, הוא הבעלים האמיתי של הקרקע, והרישום על שם בנו נעשה לצורכי נאמנות בלבד, כך שלבן לא היתה כל זכות למכור אותה. האב הדגיש כי לא התכוון להעניק לבנו מתנה, אלא רק לתת לילדיו "הרגשה טובה", כלשונו.
לטענת האב, את בעלותו על הקרקע ניתן להוכיח מכך שהוא זה שמימן וביצע את הרכישה, וכן ביצע בעצמו שתי עסקאות נוספות ביחס לזכויות אחרות בשטח. מנגד, טען הבן, שיוצג על ידי עורך הדין עזמי יונס נסאר, כי מדובר במתנה של ממש. גם רוכש הקרקע, שיוצג על ידי עורכת הדין מרוא חלו עלי, טען כי רכש את השטח בתום לב ובתמורה מלאה.
שופטי בית המשפט העליון, אלכס שטיין, דוד מינץ ויעל וילנר, דחו את ערעור האב וקבעו כי יש הבדל בין עסקאות מימון בין אנשים שאין ביניהם קרבה משפחתית לבין עסקאות בין הורים לילדים. כאשר אדם מממן נכס עבור אדם אחר שאינו קרובו, ההנחה המשפטית היא שמדובר בנאמנות. אך כשמדובר בהורה וילד, המציאות מלמדת שהורים נוהגים לתמוך כלכלית בילדיהם ולדאוג לרווחתם. לכן, במקרים כאלה, החזקה המשפטית מתהפכת ל"חזקת מתנה", ולפיה ההורה מתכוון להעניק לילדו מתנה מוחלטת, בלי לשמור לעצמו זכויות בעלות.
בית המשפט הוסיף כי מוטל על ההורה נטל הוכחה כבד במיוחד כדי לסתור את חזקת המתנה, בעיקר כשהנכס רשום במרשם המקרקעין על שם הילד. במקרה הנוכחי נקבע כי האב לא עמד בנטל הזה, בין היתר משום שהוכח כי הוא נהג להעניק תמיכה כלכלית נרחבת לכלל ילדיו במהלך השנים. השופטים קבעו כי האב התכוון להעביר את הקרקע במתנה לבנו, בדיוק כפי שקבע בית המשפט המחוזי בפסק דינו.
בסיכומו של דבר, פסק דינו של בית המשפט המחוזי נותר על כנו, ותביעת האב נגד בנו ונגד רוכש הקרקע נדחתה במלואה. האב חויב לשלם לבנו ולקונה הוצאות משפט בסך כולל של 10 אלף שקל.
עורכת הדין מרוא חלו עלי, שייצגה את רוכש הקרקע, מסרה בתגובה לפסק הדין כי הוא "מחזק את מעמדו של המרשם כאבן יסוד בדיני המקרקעין ואת ההגנה הנדרשת על הוודאות המשפטית וביטחון העסקאות". לדבריה, "בית המשפט קבע כי טענות לזכויות שלא עוגנו במרשם, אף אם מקורן ביחסים משפחתיים כמו בסכסוך בין אב לבנו, אינן גוברות על זכויות צד שלישי שהסתמך על המרשם כדין. ההכרעה מעניקה משקל מכריע ליציבות ולביטחון בעסקאות מקרקעין, ומונעת פגיעה באמון הציבור במרשם המקרקעין".
בא כוח האב הביע מורת רוח חריפה מהפסיקה. "עם כל הכבוד, פסק הדין הוא בבחינת גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה", אמר. "לא יכול להיות שיחול דין אחד על בני משפחה ודין אחר על מי שאינם בני משפחה. האב הוכיח כי רכש שלושה וחצי דונם ורשם את כולם על שם הבן באופן דקלרטיבי, וכן הוכח כי ביצע עסקאות מכר בשני דונם מתוך כלל השטח שרשם על שם הבן. כיצד ניתן להכשיר את יתרת הדונם כמתנה ולא כנאמנות?" לדבריו, "פעולת המכר של דונם וחצי, ששווי השוק שלהם עומד על למעלה משני מיליון שקל, נמכרה בפעולת נקם נגד האב בסך של 200 אלף שקל בלבד. פסק הדין מעלה שאלות ותמיהות שנותרו בלתי פתורות".
הפסיקה של בית המשפט העליון צפויה להוות תקדים חשוב לסכסוכים דומים בין הורים לילדיהם בכל הנוגע לנכסים שמומנו על ידי ההורה ונרשמו על שם הילד. עורכי דין בתחום המקרקעין מעריכים כי פסק הדין יחייב הורים המעניקים כספים לילדיהם לרכישת נכסים לתעד באופן מפורש את כוונתם, אם מדובר במתנה או בנאמנות, כדי למנוע סכסוכים משפטיים דומים בעתיד.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה