נשיא איראן: "מוות על קידוש השם הוא ניצחון עבורי"

נשיא איראן מסעוד פזשכיאן יצא בהצהרה דרמטית שממחישה את עומק ההסלמה מול המערב: הוא לא מפחד ממוות, ואם ייהרג בהתקפה או בעימות עם ישראל, הוא רואה בכך ניצחון ולא אסון. "אני לא רק שאינני מפחד ממוות על קידוש השם, מבחינתי זהו ניצחון", אמר הנשיא האיראני, במה שנשמע כניסוח מוכן מראש לתרחיש שבו הוא עצמו הופך למטרה.

הדברים נאמרו על רקע ביקורת שהשמיע פזשכיאן על ניסיונות, לטענתו, ליצור פער מדומה בין הדרג המדיני בטהרן לבין הצבא האיראני. הנשיא דחה בתוקף כל טענה למחלוקת פנימית בין הממשל לגורמי הביטחון, וטען כי מי שמפיץ סיפורים כאלה הוא ישראל. "אלה דבריה של ישראל", אמר, בניסיון ברור להציג חזית מגובשת בפני האויב.

בשורה אחרת, ולא פחות משמעותית, פזשכיאן פתח מתקפה חזיתית על וושינגטון. לדבריו, ארצות הברית היא הגורם שמונע מהסכם בין איראן לאירופה להתגבש בזירה הבינלאומית. "למעשה, ארצות הברית היא שלא מאפשרת להסכם בינינו לבין אירופה להתגבש", אמר הנשיא, כאשר הוא מציב את האמריקאים כמכשול המרכזי ולא את איראן עצמה.

פזשכיאן טען כי איראן ואירופה הגיעו לא פעם אחת אלא במספר הזדמנויות להבנות של ממש, אך כל פעם קרה אותו דבר: אחרי שהצד האירופי מדבר עם וושינגטון, ההבנות מתפוגגות. "הגענו איתם לכאורה להסכמות, אבל לאחר שהם דיברו עם האמריקנים הם העלו תירוצים שונים", אמר, ובכך רמז ישירות לכך שהאירופים, לפי תפיסתו, פועלים בכפוף להוראה אמריקאית ולא באופן עצמאי.

הנושא שמסתתר מאחורי כל הדיפלומטיה הזו הוא מנגנון הסנאפבק, שמאפשר החזרה אוטומטית של סנקציות בינלאומיות על איראן במקרה של הפרת התחייבויות גרעיניות. פזשכיאן הדגיש כי איראן עדיין מוכנה להמשיך במגעים דיפלומטיים, אך לא בכל מחיר. לדבריו, טהרן לא תיכנע לדרישות שהיא מגדירה כבלתי סבירות, מסר שנועד להראות שהמשא ומתן לא נגמר, אבל גם לא ייערך על בסיס כניעה.

מעבר לסוגיית הגרעין וההסכמים, פזשכיאן התייחס גם לרעיון האחדות בעולם המוסלמי. הוא הצהיר כי כל המוסלמים הם אחים, ללא הבדל בין שיעים לסונים, ושב וקרא למדינות האזור לצמצם את המחלוקות ההיסטוריות ביניהן ולחזק את שיתוף הפעולה. מדובר במסר שממוקד בגיוס תמיכה אזורית מול מה שטהרן מציגה כאיום משותף.

ואיפה נכנסת ישראל לתמונה? לפי פזשכיאן, מדינת ישראל אינה פועלת רק מתוך הגנה עצמית אלא שואפת להתרחבות טריטוריאלית. הטענה הזו, שנזרקה כלאחר יד אך בכוונה ברורה, ממסגרת את ישראל כגורם התוקפני, ולא את איראן ואת שלוחותיה שממשיכות לפעול באזור. זו לא הפעם הראשונה שטהרן מנסה להפוך את היוצרות בזירה הבינלאומית, אבל העיתוי, על רקע המתיחות הצבאית הגוברת, לא מקרי.

הנאום של פזשכיאן משלב בתוכו שלושה מסרים שמיועדים לקהלים שונים: פנימה, הצהרת נאמנות דרמטית שמטרתה לסתום פה למי שמדבר על סדק בין הממשל לצבא; מול אירופה וארצות הברית, האשמה שנועדה להסיט את האחריות לכישלון הדיפלומטי; ומול ישראל והאזור, מסגור שמציג את איראן כצד המגונן ולא כצד התוקפני. בפועל, שום דבר לא השתנה בשטח: הסנקציות עומדות בעינן, המשא ומתן קפוא, והרטוריקה הלוחמנית ממשיכה להסלים.

בטהרן ובוושינגטון לא נמסרה בשלב זה כל תגובה רשמית להצהרות הנשיא האיראני. השאלה המרכזית שנותרה פתוחה היא אם ההצהרות הן חלק מהתגברות איראנית לקראת עימות של ממש, או ניסיון לשוב ולפתוח צוהר דיפלומטי בזמן שהשעון של הסנאפבק ממשיך לתקתק.