כל חודש נגרעים מתלוש השכר של כל שכיר בישראל 18.5% מהשכר, סכום שמתחלק בין העובד למעסיק ומופקד בקרן פנסיה, ביטוח מנהלים או קופת גמל. רוב הציבור אינו עוקב אחרי הכסף הזה לאורך השנים, אך ההחלטות שמתקבלות לגביו, כבר מהיום הראשון בשוק העבודה ועד רגע החתימה על הפרישה, קובעות בפועל איך תיראה הפנסיה שלו בעוד עשרות שנים.
הדוגמה הפשוטה ביותר להמחשת גודל ההשפעה: עובד שמתחיל לעבוד בגיל 27 בשכר ממוצע ומפקיד באופן סדיר לאורך 40 שנה, יגיע בגיל הפרישה לצבירה של כ-2.22 מיליון שקל, שממנה תשולם קצבה חודשית של כ-11,100 שקל. מתוך הסכום הזה, רק כ-396 אלף שקל הם למעשה כסף שהעובד עצמו הפריש מהתלוש. כל היתר, קרוב למיליון ומאה אלף שקל, נוצר מתשואה שהצטברה על תשואה במהלך השנים. זהו ההסבר לכך שהחלטות שמתקבלות בגיל 30 שוות הרבה יותר מהחלטות שמתקבלות בגיל 60.
ההכנסה בגיל פרישה בישראל נבנית משלוש קומות נפרדות. הראשונה היא קצבת אזרח ותיק מהמוסד לביטוח לאומי, שעומדת על 1,838 שקל ליחיד ומגיעה עד 2,757 שקל עם תוספת ותק מלאה. השנייה, והמשמעותית מכולן, היא החיסכון שנצבר דרך מקום העבודה. השלישית היא כל מה שנחסך מעבר לחובה, כמו קרן השתלמות, קופת גמל להשקעה או דירה להשקעה. מומחים בתחום הפנסיה ממליצים שלא להסתמך רק על שתי הקומות הראשונות, מאחר שקצבת הביטוח הלאומי לבדה אינה מספיקה לרמת חיים סבירה.
השאלה שמטרידה חוסכים רבים היא כמה כסף צריך בפועל כדי לחיות בכבוד אחרי הפרישה. כלל האצבע המקובל בעולם הפיננסי קובע שיש לכוון לקצבה בגובה 60% עד 70% מהשכר האחרון, מתוך הנחה שחלק מההוצאות יורדות בגיל מבוגר בעוד הוצאות אחרות, כמו בריאות ותרופות, עולות. עובד שהרוויח 15 אלף שקל בחודש יזדקק לפנסיה של כ-10 עד 11 אלף שקל, ומי שהרוויח 20 אלף שקל יזדקק לכ-13 עד 14 אלף שקל. כדי להגיע לקצבה כזו נדרש חיסכון של כ-2 עד 3 מיליון שקל עד גיל הפרישה, סכום שרוב החוסכים בישראל עדיין רחוקים ממנו.
אחד הנושאים הבוערים כרגע הוא גיל הפרישה עצמו. כיום הוא עומד על 67 לגברים, אך במשרד האוצר נבחנת האפשרות להעלות אותו ל-70, בדומה למגמה שמתרחשת במדינות רבות בעולם על רקע עלייה בתוחלת החיים. העלאת גיל הפרישה משפיעה ישירות על מקדם ההמרה, המספר שבו מחלקים את הצבירה כדי לקבוע את הקצבה החודשית: פרישה מאוחרת יותר מובילה למקדם נמוך יותר, ולכן לקצבה חודשית גבוהה יותר לכל שקל שנחסך.
בצד השני של המשוואה נמצאת החלטה שרבים כלל לא מודעים לחשיבותה: קיבוע הזכויות. מדובר בהליך מס שנעשה בעת הפרישה וקובע כמה מהקצבה החודשית יהיה פטור ממס. ההחלטה כמעט בלתי הפיכה, ומי שמשך בעבר כספי פיצויים בפטור עלול לגלות שהפטור העתידי שלו נשחק משמעותית. במקרה שתואר במדריכים המקצועיים, משיכת 150 אלף שקל פיצויים בגיל 55 יכולה לייקר את המס על הקצבה בעשרות אלפי שקלים לאורך שנות הפרישה, בגלל נוסחת קיזוז שמכפילה כל שקל שנמשך ב-1.35.
סוגיה נוספת שמלווה כל פורש היא ההחלטה על "הבטחת קצבאות", מנגנון שקובע מה קורה לכסף אם הפורש נפטר זמן קצר אחרי תחילת הקצבה. ללא בחירה במנגנון הזה, יתרת הכסף שנשארת בקרן אינה עוברת ליורשים אלא נשארת בקופה המשותפת לטובת שאר העמיתים, במסגרת מה שמכונה "ערבות הדדית". בחירה בהבטחת קצבאות ל-20 שנה מקטינה את הקצבה החודשית בכמה אחוזים בודדים, אך מבטיחה שהילדים הבוגרים, שאינם מוכרים כ"שארים" לפי תקנון הפנסיה, יקבלו סכום מהוון אם הפורש הולך לעולמו מוקדם מדי.
מבחינת התשואות בפועל, קרנות הפנסיה בישראל רשמו בחודשים האחרונים תשואות חיוביות, כאשר המסלולים עם חשיפה גבוהה יותר למניות, שמאפיינים בעיקר חוסכים צעירים, נהנו מהעליות בשוקי ההון יותר מהמסלולים הסולידיים המיועדים לבני 60 ומעלה. מחקר של בנק ישראל שבחן את התנהגות החוסכים מצא ממצא מעניין: ככל שאדם סומך יותר על המדינה שתדאג לו בזקנה, כך הוא נוטה לחסוך פחות ולהשקיע פחות בשוק ההון בעצמו, מה שמוביל בסופו של דבר לחיסכון פנסיוני נמוך יותר.
בשורה התחתונה, המערכת הפנסיונית בישראל מציעה כלים רבים, החל מהטבות מס על הפקדות ועד גמישות בבחירת מסלולי השקעה, אך היא גם מלאה בהחלטות שקל לפספס ושקשה לתקן בדיעבד. מומחים ממליצים לבדוק את הדוח השנתי מהגוף המנהל ואת התלוש באופן סדיר, ולפנות ליועץ פנסיוני מוסמך לפני קבלת החלטות גורליות כמו קיבוע זכויות או בחירה בהבטחת קצבאות.
הדיון על העלאת גיל הפרישה ל-70 צפוי להימשך בחודשים הקרובים במשרד האוצר, לצד עדכונים נוספים בתקרות ההפקדה ובשיעורי הפטור ממס על הקצבה, שלפי המתווה הקבוע בחוק אמורים לעלות בהדרגה גם ב-2027 וב-2028.
החיסכון הפנסיוני בישראל מורכב מעשרות פרמטרים, אך ההחלטה החשובה ביותר נשארת פשוטה: להתחיל מוקדם ולבדוק את הפרטים לאורך הדרך, לא רק ברגע הפרישה.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה