מי שליווה אותנו עשרות שנים אל מעבר לגבולות המדינה, הלך היום (חמישי) לעולמו. אורן נהרי, מבכירי עיתונאי חדשות החוץ בישראל, נפטר בגיל 70 לאחר מאבק קשה במחלת ה-ALS. רק לפני חמישה ימים נפרד מהמיקרופון בשידורו האחרון.
נהרי נולד ב-25 באוקטובר 1955 וגדל בחיפה. אביו, דוד נהרי, היה קצין בצבא הקבע ולימים איש המוסד, ואמו תמר הייתה מורה לפסנתר. הוא למד בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, שירת בצה"ל ביחידת מודיעין, ואחר כך למד מדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. בין חבריו למחזור היו לא פחות מצחי הנגבי, אביגדור ליברמן וישראל כץ. מרשימה, לא?
הדרך לתקשורת התחילה כמעט במקרה. במהלך הלימודים עבד נהרי כמאבטח בטלוויזיה, וחברו מהצופים, ירין קימור, גייס אותו למחלקת הספורט. משם הוא עשה את דרכו למחלקת החדשות, וב-1985 גויס על ידי יאיר שטרן לדסק חדשות החוץ. משם זה כבר לא נעצר.
ב-1988 היה נהרי ממייסדי "רואים עולם", לצד דוד ויצטום, עמנואל הלפרין ומיכאל דורון, תוכנית שהפכה לאבן דרך בסיקור העולם בישראל. ב-1993 מונה לעורך חדשות החוץ של הערוץ הראשון, וב-2000 הקים עם ויצטום את "גלובוס". בהמשך הגיש גם את "השעה הבינלאומית" ברשת ב', לצד יצחק נוי ואחר כך ערן סיקורל, ומ-2023 הגיש בכאן רשת ב' את "שבת עם אורן נהרי".
מי שחושב שהאיש ישב באולפן ותו לא, טועה בגדול. נהרי סיקר מהשטח את הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בדרום אפריקה, את רצח העם ברואנדה, את הטיהור האתני בקוסובו ואת פיגועי 11 בספטמבר. הוא ראיין את נלסון מנדלה, את הדלאי לאמה, את ג'ורג' בוש וטוני בלייר, וגם סופרים כמו אומברטו אקו ופאולו קואלו. לדבריו, דווקא הראיונות עם הסופרים היו המרגשים ביותר עבורו.
לצד העיתונות, נהרי כתב וערך ספרי עיון, בהם "אטלס אנציקלופדי של העולם" ו"אטלס היסטורי של העולם", ובשנים האחרונות עמד בראש חבר השופטים של פרס ספיר. ב-2013 זכה בפרס סמולר ג'וינט לעיתונות. ספרו האחרון, "הקרבות הגדולים ששינו את ההיסטוריה", נכתב עם יואב לימור וראה אור כשכבר ידע שהוא חולה.
במרץ 2026 חשף נהרי בריאיון עם רוני קובן כי הוא מתמודד עם ALS, המחלה שפוגעת בתאי העצב המפעילים את השרירים. "אני אדם מאוד מפוכח, אין בי הכחשה", אמר אז. הוא סיפר שההידרדרות מהירה, ושבתוך זמן קצר נאלץ להפסיק לנהוג ולעבור לכיסא גלגלים. "רוב האנשים מקבלים ALS בגיל 40-50, אז אפשר להגיד שקיבלתי אקסטרה זמן", אמר בריאיון נוסף.
למרות המחלה הוא סירב לוותר. המשיך לכתוב, לשדר מרחוק כשהתקינו לו ציוד בבית, והשלים פרויקטים שהיו חשובים לו, כולל ההסכת "הניסוי האמריקני" לציון 250 שנה לעצמאות ארצות הברית. אבל בסוף יולי, כשהמחלה כבר פגעה בנשימה ובדיבור, הגיע הרגע שממנו ניסה להתחמק כל הזמן.
ב-8 באוגוסט שידר נהרי את התוכנית האחרונה שלו. "הקול שלי הולך ודועך, הנשימה שהייתה פעם מובנת מאליה הפכה למאמץ, והדיבור, כלי העבודה שלי עשרות שנים, נעשה קשה יותר מיום ליום", אמר למאזיניו. ובכל זאת מצא כוח לבדיחה עדינה: "אני לא נפרד מהעולם עדיין, רק מהאולפן והמיקרופון". המסר האחרון שלו למאזינים היה פשוט וברור: "המשיכו להסתכל, להקשיב, לשאול שאלות, לא לקחת דברים כמובנים מאליהם".
בתאגיד השידור הישראלי כאן ספדו לו וכינו אותו "מהסמלים הבולטים של השידור הציבורי בישראל". בהודעה נכתב כי "במשך שנים תיווך אורן באהבה, בסקרנות, בכישרון ומתוך תחושת שליחות עיתונאית אמיתית את המתרחש בעולם". נהרי הותיר אחריו את רעייתו, ד"ר ורד אריאל-נהרי, שני ילדיו מנישואיו הראשונים, טל ועידו, ונכדים.
אורן נהרי הלך לעולמו, אבל הבקשה האחרונה שהותיר למאזיניו, להמשיך להסתכל ולשאול שאלות, כנראה תישאר איתם עוד הרבה זמן.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה