לפני 60 שנה, בבוקרו של ה-16 באוגוסט 1966, נחת בבסיס חיל האוויר בחצור מטוס קרב שנשא על כנפיו את סמל חיל האוויר העיראקי. בקוקפיט ישב טייס בן שלושים שערק מרצונו לישראל. תוך דקות התבררה משמעות האירוע: מדינת ישראל הניחה את ידה על מטוס המיג-21, מטוס הקרב הסובייטי המתקדם והמסווג ביותר של אותם ימים, כלי נשק שכל שירותי הביון במערב, כולל האמריקאים, ניסו להשיג ונכשלו.
מאחורי הנחיתה הדרמטית עמד מבצע מודיעיני מורכב שקיבל את השם "יהלום", ובכינויו הנוסף "הציפור הכחולה". הסיפור התחיל לא בבגדד אלא במוסקבה, כשבמחצית השנייה של 1962 הגיע לישראל מידע מטריד: ברית המועצות החלה לספק למדינות ערב השכנות דור חדש של מטוסי יירוט, שהיכולות האמיתיות שלהם לא היו ידועות לאיש במערב, כולל מדינות נאט"ו.
באפריל 1965 נפגש מפקד חיל האוויר עזר ויצמן עם ראש המוסד מאיר עמית וטען שחיל האוויר חייב לדעת הכל על המיג-21 שמצוי בידי מדינות ערב. ויצמן ביקש ממנו בקשה שנשמעה כמעט דמיונית: להשיג מטוס מיג-21 שלם, כדי שניתן יהיה לבחון אותו לעומק. לפי אחת הגרסאות, עמית הגיב בתדהמה ואמר לחברו הוותיק "השתגעת? אני איש ביון, לא ג'יני", אך עוד באותו היום הורה לאנשיו למצוא דרך להצליח.
הפתרון לא הגיע מריגול טכנולוגי או מפריצה לבסיס צבאי סובייטי, אלא ממקום אנושי לגמרי: תסכול. למוסד היה כבר משנות ה-50 סייען יהודי שחי בעיראק והחזיק בקשרים הדוקים בחוגי השלטון והצבא. דרכו אותרה בת זוגו של קצין בשם מוניר רדפא, מפקד כוח אווירי במוצול שבצפון עיראק, טייס מוערך ומוכשר שהקידום שלו בסולם הדרגות נעצר בדרגת קפטן. הסיבה לא הייתה מקצועית: רדפא היה נוצרי, בן מיעוט דתי בעיראק המוסלמית, ובשל כך נחסם מקידום למרות כישוריו. בנוסף, התנגד למדיניות הממשלה מול המיעוט הכורדי בצפון המדינה, וכטייס שהשתתף בהפצצות נגד הכורדים, לפי מספר מקורות הוא הטה בכוונה את המטרות שלו כדי לא לפגוע בחפים מפשע.
שילוב התסכול המקצועי, הזהות הדתית והמצפון האישי הפך את רדפא למועמד האידיאלי לגיוס. אנשי המוסד יצרו איתו קשר בזהירות רבה, ובינואר 1966 התקיימה פגישה מכרעת בבית קפה ברומא, בין אנשי המוסד, רדפא ואיש חיל אוויר ישראלי שהושאל למשימה. סביב שולחן קפה איטלקי סוכמו הפרטים האחרונים של אחת מפעולות הריגול הנועזות בתולדות ישראל. רדפא הסכים לערוק עם המטוס תמורת מקלט מדיני למשפחתו וסכום של 50 אלף דולר, סכום נמוך יחסית לסיכון שלקח על עצמו, עד כדי כך שאנשי המוסד עצמם חשדו בכנותו בתחילה.
בהמשך הוברח רדפא לביקור חשאי בישראל למשך 24 שעות, שם נפגש עם ראש ענף המודיעין של חיל האוויר כדי ללמוד לזהות במדויק את שדה הנחיתה בישראל, כזה שיאפשר לו לנחות בבטחה מבלי לטעות ולנחות בבסיס אויב. הוא אף עלה למטוס מטאור וטס בשמי הארץ כדי להכיר את המסלול שיצטרך לעבור, מהגבול הירדני ועד לבסיס חצור.
האתגר הבא היה להעביר לרדפא, הנמצא בלב עיראק, את האות ליציאה לדרך, מבלי ליצור עמו קשר ישיר שעלול היה לחשוף אותו. הפתרון היה שידור רדיו גלוי: השיר "מרחבתין מרחבתין" נבחר ככלי ההעברה, והשמעתו בתחנת קול ישראל בערבית שימשה כאות המוסכם. כששמע רדפא את השיר, ידע שהגיע הרגע.
ב-16 באוגוסט 1966 עלה רדפא על מטוסו והמריא מבסיסו, אך במקום לבצע את המשימה השגרתית שלו, פנה מערבה וטס כמעט אלפיים קילומטרים באוויר, במסלול שדרש ניווט מדויק ועצבי ברזל. במגדל הפיקוח בעיראק צעקו עליו לחזור מיד, אך הוא התעלם והמשיך. סמוך לגבול ישראל-ירדן איתרו אותו שני מטוסי מיראז' של חיל האוויר הישראלי, שהוזנקו אליו בלי לדעת שמדובר בעריקה, וקיבלו הוראה שלא לפתוח באש אלא ללוותו לנחיתה. הם הובילו אותו בבטחה לבסיס חצור.
למחרת הנחיתה דווח בתקשורת הישראלית באופן מצומצם על "מטוס מיג-21 של חיל האוויר העיראקי" שנחת "אתמול בשמונה בבוקר באחד מבסיסי חיל האוויר בישראל", כשטייסו "נמצא עתה בחקירה", בלי לחשוף את מלוא הרקע המבצעי. מיד עם הנחיתה החל חיל האוויר לבחון את המטוס לעומק. טייס הניסוי הראשי דני שפירא תפס את ההגאים והחל להטיס אותו שוב ושוב, עד שהצמיגים נשחקו לגמרי והמטוס קורקע.
הבדיקות חשפו שהמיג-21 קל בהרבה ממטוסי היירוט הישראליים, מטפס כמו טיל וזריז להפליא, אך סובל מטווח קצר, מתקשה לתמרן בגובה נמוך, איטי בתאוצה וסובל מראות לקויה לאחור. הידע הזה תורגם לשיטות התקפיות והגנתיות שתרגלו טייסי חיל האוויר מול המטוס. כשפרצה מלחמת ששת הימים, ידעו הטייסים הישראלים בדיוק לאיזה גובה למשוך את המיג-21 ומאיזו זווית להתיישב לו על הזנב, ובמהלך המלחמה הפילו יותר מ-20 מטוסים מסוג זה.
למבצע הייתה גם תוצאה מדינית משמעותית: המטוס שנתפס הועבר לבחינה בארצות הברית, שניסתה במשך שנים ללא הצלחה להניח יד על מיג-21 משלה, בהם ניסיונות לרכוש מטוס כזה מהודו. הבדיקות האמריקאיות, יחד עם התובנות שהעביר חיל האוויר הישראלי, סייעו לטייסים אמריקאים במלחמת וייטנאם, וחיזקו את הקשר הביטחוני האסטרטגי בין ישראל לארצות הברית. מבצע יהלום נחשב עד היום לאחד ההישגים הבולטים בתקופת כהונתו של מאיר עמית כראש המוסד.
מוניר רדפא, מצדו, קיבל את מה שרצה: תחילת חיים חדשה הרחק מהמערכת העיראקית שפגעה בו. הוא חי ועבד בישראל תקופה מסוימת ולאחר מכן עבר עם משפחתו לאירופה תחת זהות חדשה, אל יעד לא ידוע. המחיר האישי היה כבד, אשתו זעמה על שלא שיתף אותה בהחלטה מראש, והתקשתה מאוד עם החיים בישראל. המטוס עצמו נשאר בסופו של דבר בארצות הברית, ובמקומו הוצב במוזיאון חיל האוויר בישראל מיג-21 אחר, שנצבע באותם הצבעים החריגים של המטוס המקורי, כולל המספר 007 שהיה חקוק על גחונו.
מבצע יהלום נותר עד היום אחד הסמלים המובהקים ליכולת המוסד לנצל חולשה אנושית לצורך השגת יתרון ביטחוני אסטרטגי מכריע.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה