ב-16 באוגוסט 1966, בשעה שמונה בבוקר, נחת בשדה התעופה הצבאי בחצור מטוס קרב זר. על כנפיו התנוסס סמל חיל האוויר העיראקי, ובקוקפיט ישב טייס בן שלושים שנחת בישראל מרצונו החופשי. תוך דקות התבררה משמעות האירוע: המוסד הניח את ידו על מטוס המיג 21, מטוס הקרב הסובייטי המסווג והמתקדם ביותר של אותה תקופה, כלי נשק שכל שירותי המודיעין במערב חלמו להשיג. השנה מלאו 60 שנה למבצע, שמאחוריו עמדו כמעט שלוש שנות פעולה מודיעינית.
הסיפור התחיל שנתיים קודם לכן, כשהגיע לישראל מידע מטריד: ברית המועצות החלה לספק למדינות ערב השכנות את המיג 21, מטוס יירוט מהיר ומשוכלל שהיכולות האמיתיות שלו לא היו ידועות לאף אחת ממדינות המערב. באפריל 1965 נפגש מפקד חיל האוויר, עזר ויצמן, עם ראש המוסד, מאיר עמית, וביקש ממנו בקשה בלתי אפשרית לכאורה: להשיג לחיל האוויר מטוס מיג 21 של ממש, כדי שיוכלו ללמוד אותו לעומק. עמית, לפי התיאורים שנחשפו, הגיב בתדהמה, אך נתן לאנשיו הוראה ברורה למצוא דרך.
הפתרון לא הגיע מפריצה טכנולוגית או מריגול אלקטרוני, אלא מגורם אנושי פשוט: תסכול. למוסד היה כבר משנות ה-50 סוכן יהודי שחי בעיראק והחזיק בקשרים הדוקים בחוגי השלטון והצבא. דרכו איתרו אנשי המוסד את מוניר רדפא, מפקד כוח אווירי במוצול שבצפון עיראק, טייס מוכשר ומוערך שהקידום שלו נעצר בדרגת קפטן. הסיבה לא הייתה מקצועית: רדפא היה נוצרי במדינה מוסלמית, ובשל כך נחסם ממנו קידום נוסף למרות כישוריו. לתסכול הזה נוסף כעס על מדיניות הממשלה העיראקית כלפי המיעוט הכורדי בצפון המדינה, שספג הפצצות אוויריות חוזרות ונשנות שבהן השתתף רדפא עצמו.
אנשי המוסד יצרו עם רדפא קשר בזהירות רבה. חלק מההכנות התקיימו הרחק מהמזרח התיכון, בבית קפה ברומא בינואר 1966, שם סוכמו הפרטים האחרונים בין אנשי המוסד, רדפא ואיש חיל אוויר שהושאל למשימה. רדפא הובא גם לביקור חשאי בישראל למשך 24 שעות, שבו נפגש עם ראש ענף המודיעין של חיל האוויר כדי ללמוד את מסלול הטיסה ולזהות במדויק את שדה הנחיתה, כך שלא יטעה ויינחת בבסיס אויב. בתמורה לעריקתו סוכם שיקבל מקלט מדיני למשפחתו וסכום כסף, אך אנשי המוסד הבינו במהרה שהמניע האמיתי שלו לא היה כספי אלא אידיאולוגי.
האתגר הבא היה להעביר לרדפא, שישב בלב עיראק, את האות לצאת לדרך בלי לסכן את המבצע. הפתרון היה שידור רדיו גלוי: השיר "מרחבתין מרחבתין" נבחר ככלי ההעברה, והשמעתו בתחנת קול ישראל בערבית הייתה האות המוסכם. ב-16 באוגוסט 1966 עלה רדפא על מטוסו והמריא, אך במקום לבצע את המשימה שהוטלה עליו פנה מערבה וטס כמעט אלפיים קילומטרים באוויר, במסלול שדרש ניווט מדויק ועצבי ברזל. סמוך לגבול ירדן איתרו אותו שני מטוסי מיראז' של חיל האוויר, ליוו אותו לבסיס חצור, שם נחת בבטחה.
עם נחיתת המטוס החל חיל האוויר לבחון אותו לעומק. טייס הניסוי הראשי, דני שפירא, תפס את ההגאים והחל להטיס את המיג שוב ושוב, עד שהצמיגים נשחקו לגמרי והמטוס קורקע. הבדיקות גילו שהמיג קל בהרבה מהמטוסים הישראליים, מטפס במהירות גבוהה וזריז להפליא, אך סובל מטווח קצר, קושי בתמרון בגובה נמוך, תאוצה איטית יחסית וראות לקויה לאחור. הידע הזה תורגם לשיטות התקפיות והגנתיות שתרגלו טייסי הקרב הישראלים מול המטוס.
ההשקעה הוכיחה את עצמה במלחמת ששת הימים. חיל האוויר ידע כבר איך למשוך את המיג 21 לגובה פחות נוח, מאיזו זווית להתיישב לו על הזנב, ובזכות זה הפילו הטייסים הישראלים יותר מ-20 מטוסים מהסוג. צבאות ערב, שהאמינו ביתרון הטכנולוגי של המטוס החדש, לא הצליחו לנצל אותו נכון והפסידו במלחמה. גם במלחמות הבאות המשיכה ישראל להיעזר בידע שנצבר מהמטוס שהגיע דרך רדפא.
למבצע הייתה גם השפעה מדינית מרחיקת לכת: הוא חיזק את היחסים הביטחוניים בין ישראל לארצות הברית. האמריקאים ניסו במשך שנים להשיג מטוס מיג 21 בכל דרך, כולל תמריצים כספיים למדינות שהחזיקו בו, ולא הצליחו. המטוס שהגיע לישראל הועבר בהמשך לבדיקות בארצות הברית, ותובנות ישראליות שהועברו לאמריקאים סייעו לטייסים אמריקאים במלחמת וייטנאם.
מוניר רדפא עצמו חי בישראל תקופה מסוימת ולאחריה עזב עם משפחתו לאירופה תחת זהות חדשה, לעבר לא ידוע. העריקה השיגה את מטרתה: הוא השיב מנה אחת אפיים למדינה שפגעה בו והתחיל פרק חדש בחייו, אם כי במחיר של משבר בביתו, שכן אשתו לא ידעה על ההחלטה מראש. המטוס המקורי נותר בארצות הברית, ובמוזיאון חיל האוויר בישראל מוצג כיום מטוס מיג 21 אחר שנצבע באותם הצבעים ובאותו מספר זיהוי, לזכר אחד המבצעים המורכבים והמוצלחים בתולדות המוסד.
מבצע יהלום, שהתבסס על גיוס אנושי סבלני יותר מאשר על טכנולוגיה מתוחכמת, נחשב עד היום לאחד ההישגים הבולטים בתקופת כהונתו של מאיר עמית כראש המוסד.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה