שורד השבי עומר שם טוב: "ההקלטה שהחזירה אותי למנהרות בעזה"

יותר משנה וחצי אחרי ששוחרר משבי חמאס, עומר שם טוב מספר על הרגע שבו הכניע את עצמו לאלוהים בתוך מנהרה חשוכה, ועל טריגר בלתי צפוי שהחזיר אותו בבת אחת אל תוך הזוועה. בריאיון לחדשות 14 שם טוב מתאר איך פנס קטן שנפל מכיסו של מחבל הפך עבורו לעוגן היחיד בין חיים לשיגעון, ואיך הקלטה של מיה רגב זועקת לאביה קפאה אותו במקום, שנה וחצי אחרי המתקפה.

"אדם חופשי, ברוך השם. אני מרגיש מואר", השיב שם טוב כשנשאל איך הוא מרגיש היום. לדבריו, התקופה הנוכחית מלאה בדברים טובים: הספר שהוציא, אנשים חדשים שהוא פוגש, וחוויות שמזינות אותו. את מה שעבר עליו הוא בוחר לפרש כשליחות. "אני חושב שזה קרה בשביל למצוא איזו שליחות מסוימת. בשבילי זה תמיד להפיץ אור ואהבה", אמר.

בשבי, בתוך חושך מוחלט שנמשך תקופות ארוכות, מצא שם טוב פנס קטן שנפל מכיסו של אחד המחבלים. הפנס הפך לחפץ המשמעותי ביותר עבורו. "הייתי בחושך כל כך הרבה זמן, הגעתי למצב שאני חושב שאני לא רואה אפילו, שאני כבר עיוור", תיאר. הוא החביא את הפנס והדליק אותו מדי פעם רק כדי לוודא ששתי עובדות בסיסיות עדיין נכונות: שהוא רואה, ושהוא יודע איפה הוא נמצא. "אתה נמצא במקום חשוך, זה כמו חלל, זה כלום ושום דבר, ואין מסביבך כלום", אמר.

בתוך אותה מציאות הגיע הרגע שהוא מגדיר כמכונן. "באיזשהו שלב באמת נכנעתי. באמת אמרתי לאלוהים: 'תעשה מה שאתה רוצה, אני בידיים שלך'. וזה הרגע שהתחלתי לראות אור", סיפר. לדבריו, השינוי קרה כשהניח את האגו בצד לחלוטין. "שמתי הכול בצד, והבנתי שהגוף שלי זה נטו כלי. יש לי את הנשמה שלי, הנשמה שלי חופשייה".

באותה שיחה תיאר שם טוב גם את שיטת ההישרדות המרכזית שלו: דמיון מפורט של החזרה הביתה. בספרו, "מפגש עם עצמי בגיהינום", הוא מתאר איך ראה בעיני רוחו את עצמו מניח את ראשו על אמו ומרגיש את החיבוק כאילו הוא כבר מתרחש. "כל יום. כל יום. חולם על זה בלילה, מדמיין את זה, 24/7. בזמן שאני שוטף כלים, בזמן שאני חופר בורות, בזמן שאני מרים נשק ממקום למקום", תיאר. לדבריו, מי שממקד את עצמו במטרה סופית ומרגיש אותה בגוף, "שום דבר לא יעצור אותו".

אבל החזרה לחיים לא מחקה את הטריגרים. שם טוב ציין פיצוצים וזיקוקים כדוגמאות למה שמסוגל להחזיר אותו רגעית לזוועה. לאחרונה ביקר במוזיאון "השבעה באוקטובר" בבסיס המודיעין בגלילות, ובתוך מנהרה חשוכה המשמיעה הקלטות מיום הטבח שמע בפתאומיות קול מוכר, מיה רגב, שהייתה עמו במכונית במהלך המתקפה. בהקלטה היא זועקת לאביה "אבא, ירו בי!", ובהמשך אומרת "הוא הורג אותנו, אבא, הוא הורג אותנו". "פתאום כזה נשלחתי אחורה. קפאתי, לא הצלחתי לזוז", תיאר שם טוב. "הייתי בסיטואציה. הייתי בתוך הרכב, רצתי בשדות, ראיתי את המחבלים, ירו עלינו".

לצד ההתמודדות האישית, שם טוב לא נמנע מהבעת עמדה על מה שישראל צריכה ללמוד מהטבח. "אנחנו לא אמורים לרגע אחד להירדם בשמירה. אנחנו לא אמורים לרגע אחד להוריד את הרגל מהגז. אני חושב שאנחנו צריכים להיות הכי חזקים שיש. אני חושב שאנחנו צריכים לעמוד על שלנו", אמר, כשנשאל האם החברה הישראלית התקררה מאז המלחמה. הוא התייחס גם לוויכוח הציבורי סביב הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה, וטען שהמציאות בשטח שונה מהתמונה שמצטיירת בעולם. "הייתי בעזה, יש סיוע הומניטרי, יש עזרה. העולם לא רואה את זה, העולם לא מבין את זה".

בריאיון נוסף שנתן שם טוב תיאר את השיא הקשה ביותר בשבי, חמישים ימים שבילה בתא קטן בחושך מוחלט ובהרעבה קיצונית. "שם באמת הרגשתי גיהינום", אמר, ותיאר תהליך של קילוף שכבות זהות עד שנותר עם "בסיס של הבסיס". "חושך ברמה שאין כלום. זה כאילו אתה מרחף, כאילו אתה בבטן של אמא שלך". באותה שיחה חשף גם רגע שבו עמד קרוב למוות, כשלוחמי צה"ל פעלו מעל המנהרה ומחבל הצמיד אקדח לרקתו. "אתה חושב על ההורים, לא בא לך לחזור הביתה בשק", תיאר.

שם טוב נושא עמו גם תחושת אחריות כבדה כלפי חברים שהגיעו למסיבת הנובה בעקבותיו, ובראשם אורי דנינו, שהכיר שעות ספורות לפני הטבח ושחזר להציל אותו ואת חבריו לפני שנחטף ונרצח בשבי. "הוא חזר ביודעין לתוך התופת כדי להציל אותנו. זו גבורה שקשה בכלל לתאר", אמר. כיום הוא מגדיר את עצמו כאדם שונה לחלוטין מזה שהיה לפני הטבח, עמוק ומכיל יותר, ומתכנן להמשיך בקריירת המשחק שהחל ללמוד בניו יורק, לצד חלום להקים משפחה ועמותה.

עומר שם טוב ממשיך לשתף את סיפורו בריאיונות ובספרו, ומגדיר את עצמו כמי שנושא שליחות של הפצת אור ותקווה, גם כשהטראומה ממשיכה ללוות אותו יום־יום.