ישראל יוצאת למסע שאפתני להפוך את הטונה, אחד הדגים היקרים והמבוקשים בעולם, למוצר "כחול לבן". משרד החקלאות וביטחון המזון חתם באילת על הסכם עם המכון לחקר ימים ואגמים לישראל, במסגרתו יוקם מתקן מבוקר לייצור ביצים ודגיגי טונה. המדינה משקיעה בפרויקט 24 מיליון שקל, בתקווה לפתוח פרק חדש בתעשיית החקלאות הימית הישראלית.
מדובר בפרויקט לאומי שמטרתו לפתור בעיה שמטרידה את ענף גידול הטונה בעולם כולו: מחסור באספקה סדירה של דגיגים איכותיים. כיום, רוב הטונה שמגודלת מסחרית בעולם מבוססת על לכידת דגים מהטבע ולא על רבייה מבוקרת, מה שמגביל את היקף הגידול ופוגע בבטחת האספקה. הפרויקט הישראלי מבקש לשנות את התמונה הזו ולבנות יכולת ייצור עצמאית שתאפשר לענף להתפתח בלי תלות בטבע.
שר החקלאות וביטחון המזון, אבי דיכטר, הבהיר מדוע הפרויקט חשוב לו. "הגברת הייצור המקומי בחלבון מן הים הוא רכיב משמעותי בחיזוק ביטחון המזון הלאומי", אמר דיכטר. "היתרון העצום שיש לדגי הטונה ברור לכל. מדובר במקור עתיר חלבון ולכן ההשקעה המחקרית ובהמשך המסחרית בו ברורה לכל בר דעת".
מנכ"ל משרד החקלאות, אורן לביא, הרחיב על ההיגיון הכלכלי שמאחורי המעורבות הממשלתית. "פרויקט ביות הטונה באילת נועד להפוך ידע מדעי ליכולת ייצור ישראלית עצמאית, שתסייע להרחיב את מקורות החלבון ולפתח תעשיית חקלאות ימית עתירת ידע", אמר. "המדינה משקיעה במקום שבו הסיכון גבוה מדי עבור השוק הפרטי לבדו, כדי לסלול את הדרך לתעשיית חקלאות ימית ישראלית שתספק חלבון מן הים. בדגיג קטן טמון פוטנציאל גדול: לחזק את הייצור המקומי, לפתוח הזדמנויות לייצוא ולבסס את ביטחון המזון לשנים קדימה".
מבחינה טכנית, הפרויקט כולל הקמת ארבעה מיכלים יבשתיים באילת, שבהם יאוכלסו דגי טונה שיאוקלמו כלהקות רבייה. לצד המיכלים יוקמו מערכות לטיפול במים ולשימוש חוזר בהם, בנוסף למערך שיאפשר לגדל דגיגים משלב הבקיעה ועד לשלב שבו יהיו מוכנים להעברה לחוות גידול. אכלוס המתקן צפוי להתחיל בתוך כשנתיים, ולאחר מכן יתמקד המחקר בפיתוח שיטות לרבייה מבוקרת ובשיפור שיעורי השרידות של הדגיגים, שהם אחד האתגרים המדעיים המורכבים ביותר בתחום.
מדוע נבחרה דווקא הטונה מבין כל האפשרויות? התשובה טמונה בשילוב נדיר של ערך כלכלי גבוה, קצב גדילה מהיר ואתגר מדעי מרתק. לשם השוואה, דג הדניס, שנחשב לדג הגידול המסורתי בישראל, מגיע למשקל של כחצי קילוגרם בתוך כ-18 חודשים בלבד. טונה, לעומת זאת, יכולה בתנאים מתאימים להגיע למשקל של כחמישה קילוגרמים בתוך שנה אחת. הפער הזה, שהוא כמעט עשרים פי מהיר יותר במונחי גדילה למשקל, הוא בדיוק מה שמושך משקיעים וממשלות לתחום, למרות הסיכון הגבוה.
במשרד החקלאות משתמשים באנלוגיה פשוטה כדי להסביר את החשיבות של הדגיגים בשרשרת הייצור: הם מדמים אותם לזרעים ולשתילים בחקלאות היבשתית. בדיוק כמו שאין חקלאות בלי זרעים איכותיים, אין תעשיית חוות דגים בלי אספקה סדירה של דגיגים. במובן הזה, המתקן באילת לא רק מנסה לגדל דג, אלא לבנות תשתית שלמה שעליה יוכל להתבסס ענף שלם.
התוכנית פרוסה על פני עשור, בשלבים ברורים. בטווח הקצר, של כחמש שנים, המטרה היא להשלים את פערי המחקר והפיתוח ולהתקדם לייצור מסחרי ראשוני. בטווח הרחוק יותר, של כעשור, השאיפה היא להניח תשתית לתעשייה ישראלית עתירת ידע שתוכל לספק דגיגים גם לחוות מקומיות וגם לשווקים בינלאומיים. אם התוכנית תצליח, ישראל תוכל להצטרף למספר מצומצם של מדינות שמחזיקות ביכולת ייצור עצמאית של דגיגי טונה, יתרון תחרותי משמעותי בענף עולמי שסובל ממחסור מתמשך.
מעבר להיבט הכלכלי, יש כאן גם היגיון אסטרטגי ברור. ביטחון מזון לא מתמצה בייצור חיטה או ירקות, והמדינה מבקשת להרחיב את מקורות החלבון המקומיים כחלק מהאסטרטגיה הכללית. גידול דגים בתנאים מבוקרים, בניגוד לדיג בים הפתוח, מאפשר גם שליטה טובה יותר באיכות המוצר ובכמויות הייצור, שני פרמטרים קריטיים כשמדברים על אספקת מזון לטווח ארוך.
בשלב זה, הפרויקט נמצא בתחילת הדרך. הקמת המתקן, אכלוס המיכלים והפיתוח המחקרי הם תהליכים שיארכו שנים, והצלחתם תלויה במידה רבה ביכולת להתגבר על אתגרים ביולוגיים מורכבים שכרוכים ברבייה מבוקרת של דג פראי במקורו. אם המהלך יצליח, ישראל תוכל להציג לא רק פתרון מקומי לביטחון המזון, אלא גם מוצר ייצוא בעל פוטנציאל כלכלי משמעותי בשוק עולמי שרעב לפתרונות דומים.
הפרויקט הלאומי לביות טונה באילת יוצא לדרך עם השקעה של 24 מיליון שקל ויעד ברור: ייצור מסחרי עצמאי בתוך חמש שנים.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה