עשרים וחמש שנה בדיוק חלפו מאז הבוקר שבו התמוטט העולם כפי שהאמריקאים הכירו אותו. ב-11 בספטמבר 2001 חטפו מחבלי ארגון הטרור אלקאעדה ארבעה מטוסי נוסעים, שניים מהם הוטסו היישר אל מגדלי התאומים בניו יורק, אחד פגע בפנטגון, והרביעי התרסק בשדה בפנסילבניה לאחר שהנוסעים מרדו בחוטפים. 2,977 בני אדם נהרגו באותו יום, לא כולל 19 המחבלים עצמם.
רבע מאה אחרי, כ-40% מהקורבנות בניו יורק עדיין לא זוהו. לפני שבועיים בלבד זוהתה אישה נוספת, שהצטרפה ל-1,654 בני אדם שזוהו עד כה מתוך ההריסות. אלפי אנשים נוספים מתו מאז ממחלות שנגרמו מהרעלים שכיסו את מנהטן במשך חודשים ארוכים אחרי הנפילה.
מייקל כהן, עיתונאי ניו-יורקי שהיה בן שלושים כשהתעורר לשיחת הטלפון ההיסטרית מאמו, מתאר את הימים שאחרי כ"הזיה" מתמשכת. "האוויר היה מלא ריח של פלדה חרוכה, ובכל פעם שהרוח שינתה כיוון חטפת את זה בפנים", הוא נזכר. חבר שלו נהרג במגדלים, וכהן נסע לסטטן איילנד פעמיים באותם שבועות, פעם לחתונתו ופעם להלוויתו.
הנזק לא נגמר ביום עצמו. מחקר של ד"ר רוברטו לוקיני מצא כי אנשי חילוץ שסבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומטית כרונית הראו סימני הזדקנות מוחית מואצת, בממוצע כשלוש שנים מעל גילם הכרונולוגי. ג'נט נפוליטנו, לשעבר השרה לביטחון הפנים בממשל אובמה, סיכמה זאת בחדות: "אפילו אחרי פרל הארבור הייתה הנחה שאנחנו חסינים. כל הביטחון הזה התרסק לגמרי".
מאחורי הסטטיסטיקה מסתתרים סיפורים אישיים קורעי לב. סטפן הורלאכר, סוחר אג"ח גרמני שעבד ליד המגדלים, ראה חתיכת מנוע מטוס טסה ישירות לעברו וזז ברגע האחרון. במקומו נפגעה דבי סנט ג'ון, שעברה 50 ניתוחים ואושפזה 18 חודשים. "אני הייתי צריך להיות במקומה", אמר הורלאכר בראיון שנערך לציון 25 השנה.
הפיגועים לא רק הרגו, הם גם שינו את כללי המשחק הפוליטי. תוך שבועות ספורים אישרה וושינגטון את "חוק הפטריוט", שהעניק לממשל סמכויות ריגול חסרות תקדים על אזרחים "בשם הביטחון". ארה"ב יצאה למלחמה באפגניסטן בתמיכה כמעט מוחלטת של הציבור, ובתוך שנתיים גם לעיראק, בלי שום קשר מוכח בין המשטר של סדאם חוסיין לפיגועי 11 בספטמבר. כשהתפרסמו תמונות ההתעללות באסירים בכלא אבו-גרייב ב-2004, קרסה גם התמיכה הציבורית וגם התדמית המוסרית של ארה"ב.
המחיר הכספי והאנושי היה עצום: כ-8,000 חיילים אמריקאים נהרגו במלחמות, מעל 30,000 מתאבדים נספרו בשנות הלחימה, וטריליוני דולרים נשרפו בתקציבי הביטחון. אוסמה בן לאדן עצמו חוסל רק ב-2011 בפשיטה אמריקאית, וגופתו הושלכה לים, אך גם עשור אחרי חיסולו, הפיגוע שיזם ממשיך למשוך את ארה"ב לתוך מלחמות שהיא כבר לא רוצה להילחם בהן.
המספר 911, שהפך לזהות עצמה עם האסון, קיים בפועל עוד משנת 1967, אז אימץ הנשיא לינדון ג'ונסון את המספר כקו חירום לאומי, בעקבות סדרת רציחות פוליטיות שזעזעה את אמריקה. רק בעקבות הפיגועים קיבל המספר את המשמעות הסימבולית שהוא נושא עד היום.
גם הקהילה המוסלמית בארה"ב שילמה מחיר. עאליה, עורכת דין צעירה מניו יורק שהיתה בת חמש בעת הפיגועים, מספרת כיצד אביה איבד חברים ותיקים תוך שעות, וכיצד היא עצמה ספגה עלבונות בבית הספר במשך שנים. "אני עדיין מסתובבת עם הטראומה הזו של השנאה, רק כי המשפחה שלי שייכת לאותה דת של 19 מנוולים", היא אומרת. כשראש עיר ניו יורק זוהראן ממדאני מגיע היום לטקס הזיכרון בגראונד זירו, כמה עצומות דורשות ממנו שלא להגיע, אף שהיה בן תשע בלבד בעת הפיגועים וללא כל קשר אליהם.
עשרים וחמש שנה אחרי, אמריקה זוכרת היטב את הרגע עצמו, אבל מודה בקושי בדרך שבה הגיבה אליו. דור שלם של אמריקאים גדל בלי לזכור את הפיגועים, אבל עם זיכרון ברור של המלחמות האינסופיות והמשברים הכלכליים שבאו בעקבותיהם. את זה, כפי שמזכיר מייקל כהן בעצמו, אף אחד לא מצליח לשכוח.
רבע מאה אחרי הפיגועים, אמריקה עדיין חיה בצל ההשלכות שלהם, גם אם רוב אזרחיה כבר לא זוכרים את היום עצמו.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה