רבע מאה בדיוק חלף מאז שמגדלי התאומים קרסו בניו יורק, ומאזן החשבון שמצטייר כעת הוא מטריד יותר משנדמה בסקירה ראשונה. אוסאמה בן לאדן חוסל במבצע נועז, ארגון "אל-קאעידה" ספג מכות אנושות שממנו לא התאושש, ודאעש איבד את כל אחיזתו הטריטוריאלית במזרח התיכון. אלא שמאחורי ההישגים הצבאיים המרשימים מסתתרת תמונה קודרת בהרבה: המערב הכריע את האויב בשדה הקרב, אבל הפסיד את הקרב על התודעה שלו עצמו.
זהו הפרדוקס המרכזי שמתגלה 25 שנה אחרי הפיגוע הגדול בהיסטוריה האמריקאית: ניצחון טקטי מוחץ, לצד תבוסה אסטרטגית שקטה. הצבאות המערביים חיסלו את המחבל הבודד ואת המפקדה המבצעית, אך לא הצליחו לפגוע באידיאולוגיה שמזינה אותם מחדש בכל דור. כבר לפני יותר משלושה עשורים הזהיר הפרופסור סמואל הנטינגטון מפני "התנגשות הציוויליזציות". כיום, כך עולה מהניתוח, הקרב הזה לא מתנהל רק באפגניסטן או בעיראק, אלא בתוככי הבירות המערביות עצמן, מפריז ועד וושינגטון.
במקום להתעמת עם התשתית האידיאולוגית של האסלאם הקיצוני, המערב שקע במה שמתואר כ"סירוס פרוגרסיבי עצמי", מתוך חשש שהגדרה ברורה של האויב תיתפס כ"איסלאמופוביה". ישראל, לעומת זאת, שילמה מחיר דמים כבד כדי ללמוד שהטרור אינו רק מפגע קצה בודד. מאחורי כל פיגוע עומדת שרשרת שלמה: מימון, ארגון, תעמולה, מנגנוני הסתה וחינוך, ואידיאולוגיה משיחית שממשיכה לייצר דור נוסף של מחבלים גם אחרי שהזרוע המבצעית נכרתת.
אירופה, כך מתואר, הפכה לזירה המובהקת ביותר של החולשה המערבית. מיליוני מוסלמים חיים ביבשת כאזרחים שומרי חוק, אך ממשלות אירופה נמנעו במשך שנים מלהתמודד עם היווצרותן של מובלעות אוטונומיות של ניכור, אבטלה ובידול חברתי. לתוך החלל הזה נכנסו מטיפים קיצוניים ורשתות השפעה זרות, שהעבירו לצעירים שנולדו בלונדון, בברלין או בבריסל מסר חד וברור: "אתם לא חלק מהמערב". הגירה המונית שהתנהלה ללא עקרונות אינטגרציה נוקשים הפכה, לפי הניתוח, לחומר נפץ תודעתי של ממש.
הטענה המרכזית שעולה היא כי דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה מפני גורמים שמשתמשים בכליה הליברליים כדי לפרק אותה מבפנים. יש הבדל יסודי, כך נטען, בין מלחמה בדת האסלאם לבין לחימה בלתי מתפשרת באסלאמיזם הפוליטי-רדיקלי. אפשר לכבד דת, אבל חובה לבלום הסתה. אפשר לקלוט מהגרים, אבל חובה לדרוש מהם השתלבות ונאמנות לחוק המקומי.
ואז הגיע 7 באוקטובר 2023, והרגע הזה, כך מתואר, פוצץ את האשליה המערבית בפרצוף. הטבח ההמוני, ההתעללות, השריפה והחטיפה של נשים, ילדים וקשישים בידי אלפי מחבלי חמאס, חשפו מחדש את פניו של האויב האיסלאמיסטי שמבקש להשמיד את המדינה היהודית. ישראל יצאה למלחמת אין ברירה מוצדקת, אך התגובה בחלקים נרחבים מארצות הברית ואירופה חשפה משהו עמוק יותר: שבירת המצפן המוסרי המערבי. במקום התייצבות חד משמעית לצד הקורבנות, התנהל דיון שהגדיר את הטרור כ"התנגדות" ואת הטבח כ"הקשר", כשהקורבן עצמו נדרש להצדיק את זכותו להגן על חייו.
הקמפוסים האמריקאים הפכו לזירת קרב של ממש. הביקורת על מדיניות ממשלת ישראל היא חלק לגיטימי מדיון דמוקרטי תקין, אך כאשר סטודנט יהודי בארצות הברית חושש להציג את זהותו, וכאשר באקדמיה נשמעות קריאות שמצדיקות טבח באזרחים, מדובר בקריסת ערכים עמוקה בהרבה מדיון פוליטי רגיל. הטענה המרכזית היא שאם המערב לא מסוגל להגן על אזרחיו היהודים ולזהות טרור רצחני בשמו האמיתי, הוא מאבד את זכות קיומו הרעיונית.
מכאן נגזרת המסקנה שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להעתיק את התמימות האירופית או את המבוכה האמריקאית. כספיח של הדמוקרטיה המערבית בלב המזרח התיכון, נדרשת ממנה נחישות מבצעית ורעיונית כאחד: מודיעין התקפי איכותי, הרתעה עוצמתית, הגנה קשיחה על הגבולות, ופגיעה במקורות המימון ובמפקדות הטרור לצד לחימה בלתי מתפשרת בהסתה ובתשתיות התודעה. אין בכך ויתור על מוסר, אלא הכרה מפוכחת: מדינה שלא מגינה על עצמה בנחישות תגלה מהר מאוד שאף גורם חיצוני לא יעשה זאת במקומה.
השאלה שנותרת פתוחה, רבע מאה אחרי קריסת מגדלי התאומים, אינה מי מחזיק בטכנולוגיה הצבאית המתקדמת ביותר, אלא האם המערב עדיין מאמין בזכותו להתקיים ולהגן על ערכיו. אויב שמאמין בצדקתו מחזיק ביתרון מול יריב עשיר וחזק אך מהוסס וחסר ביטחון עצמי. ישראל, כך מסתמן מהניתוח, נותרה כמעט לבדה כמי שמסרבת לוותר על ההגדרה הברורה של האויב ועל הזכות להילחם בו ללא התנצלות.
תגובות
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה - תהיו הראשונים להגיב על הכתבה